את התמונות והצלילים של היריות שנורו בכיכר מלכי ישראל מאקדחו של יגאל עמיר, אז סטודנט עלום שם, ספק אם ניתן יהיה לשכוח. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל צעד במדרגות היורדות מהכיכר לעבר מכוניתו, כששלוש יריות לעברו סיימו את חייו, בתום עצרת בסימן "כן לשלום, לא לאלימות". עם שלם הוכה בהלם מהרצח שביצע סטודנט יהודי. הנחמה הזמינה נמצאה בהסתופפות סביב נרות דולקים בכיכר, ששמה שונה ל"כיכר רבין". אלפי בני נוער בכו, שרו, הדליקו נרות זיכרון והובילו טקסי זיכרון מאולתרים. עד אז האשימו אותם בחוסר מעורבות במתרחש, ומשהו השתנה: היה בהם משהו שהפיח תקווה.
בעקבות הטלטלה שהוליד הרצח, התפשטה ברחוב ההבנה שהשיח מוכרח להיפתח מחדש. תחושת הצידוק העצמי של הציונות הדתית, האידיאליסטית והאידיאולוגית, זו שיש לה לכאורה כל התשובות, התנפצה, ושלא במקרה באותה תקופה נפתחו בתי מדרש ליברליים עם שאלה אחת מרכזית: האם האידיאליזם לא מביא לקצוות? אצל חילונים, מהצד השני, התעורר הרצון לנכס מחדש את היהדות.
בנסיבות הללו, וכדי לקרב את החילונים ליהדות ולחבר בין דתיים וחילונים, הקימו אנשי רוח וחינוך לאחר רצח רבין את "בינה", ארגון העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי ומשלב עיסוק בתרבות יהודית עם עשייה חברתית והעצמה קהילתית, כחלק מהתפיסה היהודית של צדק חברתי.
ערב יום הזיכרון ליצחק רבין, מארחת הישיבה החילונית של "בינה" בדרום תל אביב את מכינת "צהלי" לבנות דתיות, במפגש ראשון מבין ארבעה מפגשים, שבהם הבנות ילמדו להכיר את עולמה של היהדות החילונית. במפגש השני ייסעו למשואות יצחק להתארח ולהכיר את עולמה של הציונות הדתית. במפגש השלישי והרביעי יגיעו לעסוק בסוגיות הרגישות שעומדות במחלוקת בין הציבורים, למשל גיור, זהות יהודית, נישואים, הלכה במרחב הציבורי ועוד. נדמה שנקודת המפגש מעולם לא הייתה זמינה יותר.
"אנחנו בשפל"
"בשנים הראשונות לאחר הרצח היה טרנד של חיבור בין דתיים לחילונים, ולצערי הוא דעך בשנים האחרונות בגלל ההקצנה הדתית", מנסה ברוך להסביר כיצד הרצח השפיע על יחסי דתיים וחילונים. נגן מצדה טוענת כי אחרי הרצח "הציבור הדתי התמודד עם פינוי גוש קטיף בלי שפיכות דמים וגילה איפוק ובגרות מתוך הבנה שצריך לשלוט ברגשות מכיוון שהמטרה היא חיים משותפים כאן. אנחנו לא ניגאל לבד. לא החילונים לבד ולא הדתיים לבד. רק יחד ורק אם נדע לעשות את זה יחד - זה יקרה".
נגן: "אני לא מקבלת את ההגדרות האלה. אנחנו חברה נורא מבוזרת. הסוציולוג עוז אלמוג ממפה את החברה הישראלית ומחלק לקבוצות. אז מה? זה נכון לכל העולם. אם מסתכלים על החבר'ה עצמם - רואים שהם רק מחפשים יותר ויותר נקודות מגע. שואפים להתחבר. בקיץ האחרון, למשל, ראינו ביתר שאת את התחזקות הדבר הזה נוכח צוק איתן, חטיפת הנערים וכיוצא באלה. אומרים: 'שני יהודים - שלוש דעות - לב אחד'. אנחנו אוהבים מחלוקת, אבל עדיין מחזיקים בלב אחד. אני בתחושה שיש לנו נוער ישראלי אידיאליסטי שרק מחפש את נקודות החיבור והאחדות".
נגן: "אני יכולה לענות רק כאשת חינוך מהנקודה שלי. הבנות האלה נולדו אחרי הרצח. זה דור שלא הכיר את המתח ההוא. מעניין להתבונן ולראות להיכן צמח. בתוך הסיפור הדתי והמגזר שלי, אנחנו רואים נוער שכמה לצאת מהגדרות מגזריות של יישובים - רוצים יישובים מעורבים, שיח ערכי שאינו רק דתיים-חילונים, כמיהה גדולה לפרוץ מסגרות. רעידת האדמה החברתית שקרתה לנו בלילה ההוא חלחלה הרבה יותר רחוק משידענו וממה שההורים של הבנות האלה ציפו שיקרה. מכינות קדם-צבאיות רבות קמו מרצון לתת מענה לשאלות של ציבור פחות מפורר ויותר מאוחד ויותר בשיח".
נגן: "דת ישראל נועדה להרבות שלום בעולם. אני באמת מאמינה בזה. מי שלומד תורה - לא יכולה לצמוח ממנו שנאה ורצח ואלימות. זה מנוגד בצורה הכי עמוקה ושורשית לתפיסת ריבונו של עולם ששמו הוא גם 'שלום'. תפקידנו לשרש את הרע מקרבנו".
שניים אוחזין
מצד אחד, אמרי בראון, ירושלמי בן 18, תלמיד במכינת "בינה". מצד שני, שיר לזרוביץ' (18.5) מרעות, שלומדת במכינת "צהלי". שניהם יגיעו למפגשים, כאשר כל אחד מהם מונע ממוטיבציה אחרת.
"בעצם הפגישה שלנו עם מכינת 'צהלי' של הבנות הדתיות ניתן לראות ניסיון לגישור וצמצום הפערים", אומר בראון, "מעבר לכך, יש לנו קבוצה שנפגשת אחת לשבוע עם בנות שירות לאומי בקביעות. הגעתי לישיבה בגלל הרצון ללמוד על יהדות מבחינה תרבותית כי אני רואה ביהדות חלק מהתרבות שלי ולא משהו שמיוחס לדתיים. המיקום של הישיבה בדרום תל אביב גם הוא היה חלק בהחלטה כי רציתי לקחת את הלימודים ולהכניס אותם לחיים עצמם, לגור בשכונה ולהתנדב בה".
"השתתפתי בפעילויות שונות בנושא במרכז רבין וגם בסביבה שבה גדלתי", מוסיף בראון, "אני חושב שבאותו לילה החברה קיבלה מכה חשובה שאלימות היא דבר חוסם ומפצל, דבר לא טוב. כעת הדור החדש של אחרי הרצח כבר גדל לתוך זה. הרצח גרם לנו כחברה לחשוב אם אלימות היא הפתרון והאם השלום כמו שרבין תכנן הוא הכיוון הנכון".
לזרוביץ' הגיעה למכינת "צהלי" אחרי ששמעה עליה מבוגרות המכינה. "הרגשתי צמא גדול ללימוד שחסר לי. גם תורני וגם אחר. הרגשתי שאני נתקלת בשאלות ביחס לדתיות שלי ושאני לא יודעת מספיק לענות עליהן. אפילו שאלות ששאלתי את עצמי. החלטתי להקדיש שנה ללימוד אמיתי ומתבונן ולנפץ את מה שאמרה הגננת בגן. זו משימה של שליחות לכל החיים בעיני - להיות אדם חושב. כי הכי קל ללכת אחרי העדר".
"מאז הרצח יש פילוג והמון סטיגמות, ומצד אחר אני מרגישה שיש הרבה מקום לראות ולהקשיב זה לזה בעיניים אחרות. יש לי חברים טובים ב'בינה', למשל, שנמנעים מלדבר על הנושאים הללו, אבל ברור לי שכרגע יש צורך דחוף לדבר על זה אחד עם השני באופן פתוח יותר מבעבר. אני מרגישה מגמה של רצון לשבור סטיגמות".
"בתוך המגזר הדתי יש המון דעות חלוקות. אני חושבת שהחברה מפחדת מזה מאוד, ואם לא נעצור את זה בזמן, זה יכול להפוך אותנו לחברה של המון דעות שיביאו את ההפך הגמור מאחדות של העם שלנו במדינה שלנו. אני חושבת שהמון אנשים התחילו לערער על המון דברים. יש דברים שנכון לערער עליהם, ויש כאלה שלא. אדם לא יכול להכניס את תחושותיו ודעותיו על חשבון ציבור שלם. אנחנו חייבים לקחת בחשבון את האחר".
התרעות פיקוד העורף