בשעה רבע לשלוש בצהריים נמצא צדיק בסדום. בחור צעיר נעמד ליד האנדרטה. בשיחה איתו מתברר ששמו הוא דניאל מס ושהוא יהודי בלגי, תושב בריסל. "כל פעם שאני בארץ אני דואג לעצור", הסביר, "זה מקום חשוב, וגם כשבאים איתי חברים מבלגיה, אני דואג להביא אותם לפה, כי זה חלק מההיסטוריה שלנו".
שטף האנשים ברחוב אבן גבירול לא פוסק לרגע, ההפוגה בגשמים מוציאה את כולם החוצה. מישהי עושה הפסקת קפה ממש ליד האנדרטה. ילד מנסה לגרש חתול שהתגנב אל בין אבני האנדרטה.
אוטובוס תיירים נעצר, וקבוצה יורדת ממנו בליווי מדריכה. הם הגיעו לכאן מקנדה, שאליה היגרו מסין. אלכס לאם היה בישראל בפעם האחרונה לפני 20 שנה, כשלמד בירושלים. "המדינה שלכם השתנתה", הוא אומר, "אבל לא יעזור כלום - האווירה בישראל תמיד תהיה אותו דבר. בשבילי כאן נמצאים השורשים של אברהם, יצחק ויעקב".
המדריכה נצמדת לנקודות על המדרכה המציינות את מיקומו של ראש הממשלה בעת הרצח ואת מיקומו של המתנקש. אחרי הסבר קצר, התיירים מצטלמים ליד המונומנט, ואז החבורה נבלעת באוטובוס, בדרך ליעד הבא.
הדקות חולפות. על פני האנדרטה חולפים אנשים רבים. רובם לא עוצרים. עד שמגיע אושר רוזן בן ה-71, חבר קיבוץ מחניים שבגליל העליון, שבא לחלוק כבוד. "לא הייתי בעצרת שבה הוא נרצח, אבל מאז אני משתדל לא להפסיד את העצרות לזכרו", סיפר, "אני חבר מפלגת העבודה ורבין איכשהו יותר קרוב אלי בגיל מהצעירים של היום".
רוזן לא חריג בכל הנוגע לפרופיל של אלה שעוצרים ליד האנדרטה - רובם מזוהים עם המחנה הפוליטי של רבין. "זה תמיד צובט בלב", מודה יעל רימון מרמת השרון, "לדעתי היינו נראים אחרת אם רבין היה איתנו". ובעלה יהודה מוסיף: "בימי הזיכרון משדרים כל מיני קטעים שלו ודברים שהוא אמר. צורת הדיבור שלו היא משהו שאני מתגעגע אליו - רגוע, קשוב, לא מתלהם. אישיות מאוד עמוקה".
מתחיל טפטוף. שתי תיירות צרפתיות נעצרות לקרוא את הכתוב על האנדרטה. התנועה באזור מצטמצמת, ואני מחליט לחזור למחרת, 4 בנובמבר. בתאריך כזה, המקום ייראה אחרת.
התרעות פיקוד העורף