נתניהו: "פיגוע הדריסה - תוצאה ישירה של הסתה מצד אבו מאזן"

נתניהו דיבר על תקופת כהונתו של רבין ואמר כי "הנייר לבדו לא מקיים את השלום. יצחק רבין הבין את מרכזיות הביטחון בהווייתנו. גם לקיומנו וגם לשלומנו עם שכנינו. ביטחון ישראל עמד במוקד חייו של יצחק. הוא הכין את צה"ל לניצחון ההיסטורי בששת הימים, כשגריר בארה"ב וראש הממשלה הוא הבהיר שהפיתרון יבוא רק לאחר שיבינו את קיומנו. בלי עוצמה בטחונית אין ביטחון ואין סיכוי לשלום. זה נמשך גם בכהונתו השנייה".

"הצורך הזה להימנע מאלימות פוליטית, הצורך הזה יילך ויגדל ככל שההתקפות סביבנו ובתוכנו יילכו ויתעצמו. ההישג הוא שמירת הדמוקרטיה מול התקפות ששום מדינה בעולם לא עומדת בהן. ככל שההתקפות יגברו, כך יתלהט הוויכוח, ככל שהוא יקרה, צריך לצנן אותו ולשמור אותו בגבולות.

"יש לנו יסוד להסכמה הזאת, יש לנו יסוד לאחדות, ראינו את זה בצוק איתן. העם התלכד קודם כל לשמור על החיים. יש לנו התמקדות לשמור על זכותינו לשמור על עמינו. יש לנו יסוד של אחדות בשמירה שלנו על עירנו ירושלים, בירתנו הניצחית. יש לנו יסוד של אחדות, בהבנה כי הביטחון הוא היסוד לקיומנו והוא גם היסוד של השלום. כך ולא אחרת באיזורינו. לא יכול להיות אחרת. כל הסדר אחר לא יחזיק מעמד.

"רבין זיהה את הסכנה האיסלאמית בדצמבר 92 ואמר בכנסת: "המאבק שלנו בטרור האיסלאמי נועד להעיר את העולם משנתו העמוקה. זוהי הסכנה האמיתית לשלומו של העולם. הוא קיווה ליצור אי של שלום בתור האוקייאנוס השוצף הזה. כולנו שותפים לתקווה הזאת

נתניהו סיכם ואמר: "מוטב שנבין ששלום אמיתי, השלום שכולנו רוצים בו, השלום הזה לא יושג בקיצורי דרך או במשאלות לב. השלום יבוא, השלום האמיתי כשהכיכרות ברמאללה ובעזה, שקרויות על שם שהידים, ימולאו כשאנשים יתרכזו בהם ויזנחו את הטרור. כשאיראן יתחילו לכבד את זכויות הפרט ולא יצעקו מוות לישראל. שאבו מאזן לא יקרא לנו טמאים".

"כל מי שכבר היה מבוגר מספיק כדי לעמוד על דעתו, ברביעי בנובמבר 1995, איננו יכול לשכוח, את התחושות הקשות שאפפו את אותו הלילה נורא. רבים מבני הדור שלי, מבני הדור של ילדיי, בני כל המעמדות מימין ומשמאל, חובשי כיפות ושאינם, חוו זאת כטראומה אישית. טראומה, שעוצמת התגובה הרגשית אליה, מעצבת אותה, עבורנו, כאירוע מכונן.

הרצח של רבין, קבע את היום הזה כנקודת שפל היסטורית בתולדות מדינת ישראל. ואולם, עוצמת הטראומה ההיא, קשורה גם במידה רבה, למה שהתרחש כאן בימים שטרם הרצח, ולימים הקשים שבאו בעקבותיו. צריך להודות על האמת. הזיכרון הרגשי החי מאותם הימים, איננו זיכרון מאחד בין מחנות, אלא זיכרון מפצל ביניהם.

אנחנו זוכרים את האווירה הקשה, לפני הרצח, אנו זוכרים את המתח, את הזעם והתסכול, את חילופי ההאשמות בין הצדדים. ואנחנו זוכרים גם מה אירע כאן אחרי. מסוגר בכאבו ובאובדנו, הטיח "מחנה השלום", (כפי שהוא מכונה), אשמה קולקטיבית במחנה "מתנגדי אוסלו" (כפי שהוא מכונה).

ואילו, מחנה "מתנגדי אוסלו", שב והאשים את "מחנה השלום" בהאשמה קולקטיבית, בניסיון להשתיק את הוויכוח הלגיטימי, על מדיניותו של רבין. תשע עשרה שנים לאחר הרצח, ועדיין, שאלת הזיכרון ממשיכה לעורר בנו, הדור שידע את הימים ההם, תגובה רגשית; תגובה שמקשה עלינו להתאחד סביב היום הזה, ולצקת בו תוכן מוסכם ומשותף. מכובדי. המעורבות הרגשית של רובנו, הדור שידע את יצחק, מקשה עלינו, להישיר מבט אל לקחיו של היום הזה. עבורנו, העיסוק השנתי ברצח, מחדש את הטראומה, מעורר את הד התחושות מאז.

ואולם, בזמן שהיינו עסוקים, בעיבוד תחושותינו שלנו, גדל כאן דור שלא ידע את יצחק. גדל כאן דור, שלא חווה את אשר קדם לרציחתו, ואת אשר בא לאחריו. גדל כאן דור, שלא נושא את זיכרון הלילה ההוא; שלא זוכר את ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה; שלא זוכר את החיוך ההוא המבחיל; שלא עסוק באימה או בהשתקה, בחיפוש האשמים או באשמה שלאחר הרצח. בל נישכח, נוער הנרות, נושק היום לגילאי הארבעים. המפקדים הצעירים שהובילו את חיילי צה"ל, במבצע צוק איתן, רק נולדו באותם ימים. הצעירים והצעירות, חניכי תנועות הנוער שיתייצבו בעצרת בכיכר במוצאי שבת הקרובה - כלל לא נולדו אז.

הם לא חוו את הטראומה והזעזוע שאנחנו חווינו. עבור הדורות הצעירים, החוויה הרגשית, זאת שאנחנו לא מתגברים עליה גם תשע עשרה שנים אחרי, איננה מרכזית או משנית, ימנית או שמאלית. עבור הדור שלא ידע את יצחק, היא פשוט אינה קיימת. מכובדי. בשנים שחלפו, ולצד הקושי, התחלנו לצקת תוכן משותף ליום הזיכרון. בתוך הסערה הרגשית, הצלחנו לסמן את היום הזה, כיום שבו מניפה החברה הישראלית תמרור אזהרה, מפני אלימות פוליטית.

יום הזיכרון הזה, כך אני מאמין, צריך להיות היום שבו החברה הישראלית מוכנה להישיר מבט אל אותה "התהום". ביום הזה, נצטרך ללמוד לשאול את עצמנו, שאלות קשות על החזון המשותף שמנחה אותנו, על הערכים שמחברים בינינו, מתוך חתירה אמיצה למצוא להן גם תשובות. לשם כך, אנו, בני הדור שידע את יצחק, נהיה מוכרחים להניח בצד את המשקעים הכבדים של האשמה הדדית שלעיתים מנחים את יחסינו ליום הזה. אנחנו, בני הדור ההוא, מחויבים לעשות כך, למען הדורות הבאים. בשביל שנוכל לחלץ מעצמנו לקח ערכי יותר, משמעותי יותר, רציני יותר, צופה פני עתיד, אודותינו, אודות המפריד והמחבר בינינו.