מדינת ישראל הייתה ועודנה מדינת מהגרים. עולים אליה בגלים יהודים מכל קצוות תבל, דוברי בליל שפות, יהודים בכל הצבעים, מכל התרבויות. לכל עלייה הסיבות שלה לארוז ולבוא. חלקם חלמו עליה דורות, ממלמלים געגועים בניגוני ערגה, חלקם שכחו שהם יהודים ונזכרו רק בדרך.
בין כל העולים, בכל שנה יש גם כמה עשרות עולים מקובה, האי הקריבי היפהפה. בניגוד לג'מייקה או לפורטו ריקו, האיים השכנים, בקובה יש משטר קומוניסטי, מהאחרונים בעולם. זהו אומנם קומוניזם לטיני, עם רום ומנגו, סלסה וביקיני, אבל עדיין קומוניזם. הוסיפו לזה אמברגו אמריקאי ותקבלו אזרחים שלעתים חשים כלואים בבית הכלא היפה בעולם.
לישראל אין יחסים דיפלומטיים עם קובה. מכל המדינות בעולם, ישראל וארה"ב תמיד מצביעות באו"ם נגדה, ולכן אין פעילות ישראלית רשמית באי, לא של הסוכנות ולא של תנועות נוער ציוניות. המשטר בקובה אינו אנטישמי, אבל בהחלט אנטי-ישראלי.
ארנלדו גומז הוא רופא מרדים, נשוי לג'מילה, גם היא רופאה, ולהם בת בגיל 6. הם עלו ארצה באפריל השנה, יחד עם עוד 20 יהודים קובנים. בחדר קטן במרכז הקליטה הוא מספר בהתרגשות "החלום הקובני הוא להגר לארה"ב. החלום הקובני היהודי הוא לעלות לישראל". בהוואנה הוא היה החזן של הקהילה ונשיא ההתאחדות הקובנית של הרופאים המרדימים.
קשה לצאת מקובה. גם מי שמקבל אישור יציאה ודרכון, מתקשה לאסוף די כסף לכרטיס טיסה. כשגומז ביקר בקנדה במסגרת השתלמות, הציעו לו להישאר ולקבל מעמד של פליט פוליטי. לו היה מקבל את ההצעה, הייתה משפחתו מקבלת עונש כבד: איסור לצאת מן האי במשך עשר שנים. המחשבה על פרידה כה ארוכה לא הותירה ספק בלבו והוא חזר לקובה.
"כשאמרנו שאנחנו רוצים לעלות לישראל הערימו עלינו קשיים", הוא מספר, "פוטרתי מעבודתי וישבתי שנה בבית. בגלל שאין שגרירות ישראלית וסוכנות יהודית בקובה הכל מאוד איטי. אבל לא היה לנו ספק לאן אנחנו הולכים. אני מאוד אוהב את ישראל והגנתי עליה בוויכוחים הרבה פעמים. כשאחמדינג'אד הכחיש את השואה, נאמתי מול הנוער בהוואנה וסיפרתי את האמת".
התרעות פיקוד העורף