חומת ברלין הידועה לשמצה הייתה מונומנט עצום בגודלו וברוחבו ובגובהו. בתחילה נמתחה בין שני חלקי העיר גדר תיל, שהפכה עם השנים לחומה שאורכה לא פחות מ-155 קילומטר. מעניין שזה קרה רק בקיץ 1961, 16 שנה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, כשבעלות הברית חילקו ביניהן את השלל בוועידת פוטסדאם.

צ'ק פוינט צ'ארלי, נקודת המעבר בין מזרח למערב ברלין. צילום: רויטרס

החלקים שנותרו בשליטה מערבית הפכו, כעבור ארבע שנים, לרפובליקה הפדרלית של גרמניה, מדינה דמוקרטית ופייסנית, זו שתחתום עוד מעט עם ישראל של דוד בן גוריון על הסכם השילומים. ברית המועצות של סטלין, בתגובה פרנואידית אופיינית, כוננה בצד המזרחי משטר בובות, מדינת חסות שענתה לשם הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, גרמניה המזרחית בשבילכם.

מערב ברלין, חשוב לציין, הייתה מובלעת בתוך השטח הסובייטי. התנועה הייתה חופשית והמערביים שמחו להיווכח כי המזון והאלכוהול והספרים וכל מה שחפצו בו, מקונצרט ועד נעליים, היו זולים אצל אחיהם הרבה יותר.

ב-1952 אמנם נסגר הגבול בין שתי הגרמניות, אך רק כעבור תשע שנים, אחרי תקריות שונות ומשונות (כולל מרד של פועלי בניין ב-53'), בעיצומה של המלחמה הקרה שהתפתחה בין ארה"ב לברית המועצות, ששיאה יגיע במשבר הטילים בקובה ב-62', הוחלט סופית להפוך את מזרח ברלין למכלאה.

הרוסים לא סבלו את המחשבה שתושבי מזרח גרמניה יוכלו לצאת למערב באין מפריע ולרוקן מתוכן את המודל הסוציאליסטי לתפארת שיצרו יש מאין. קרוב לשלושה מיליון מהם, העילית של העילית, נטשו במהלך השנים הללו.

אך ההנהגה המקומית, בראשות ולטר אולבריכט, לא ששה להקים חומה ואף הצהירה על כך בריש-גלי. עם זאת, נכנעה ללא תנאי. מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לא היה צריך לירות ירייה אחת או להזיז טנק אחד, הוא פשוט הרים טלפון ואולבריכט התיישר.

נשארו רק גרפיטי וכמה לבנים: הלילה שבו החומה נפלה

כמעט שלושה עשורים הייתה בירת גרמניה שסועה, כשגדר מפרידה בין צדה המזרחי והמסוגר לזה המערבי והחופשי. עד שבלילה אחד, היסטורי ובלתי נשכח לפני 25 שנה בדיוק הכל קרס בבת אחת