משרד החינוך פרסם לאחרונה את שיעור הזכאים לבגרות. בתמונה המשתקפת מהנתונים אין הרבה חדש: הקבלה עצובה בין מצב סוציו-אקונומי של היישובים והתושבים החיים בהם לבין הישגי הבגרויות של התלמידים במקום.
לא מפתיע למצוא מקומות כמו כוכב יאיר ואבן יהודה בראש הטבלה, בדיוק כפי שלא מפתיע למצוא את לוד, אופקים, ג'סר א־זרקא ומודיעין עילית בתחתיתה. לשני המשתנים, של עוני והישגיות, מתחבר משתנה שלישי: ההשקעה בחינוך. זהו משתנה בוער החייב להילקח בחשבון, במיוחד בימים אלה של דיון פומבי בתקציב המדינה.
ומהי ההשקעה הזו? חשיפת נתוני הזכאות לבגרות היא חלק ממעגל קסמים מסוכן שיש הכרח שיישבר. המשולש עוני-הישגיות-השקעה בחינוך מאוד פשוט להסבר: הפריפריה סובלת מעוני, שהוא פועל יוצא של השכלה, שהרי השכלה נמוכה מבטיחה פוטנציאל השתכרות נמוך.
ישראל, המדורגת לפי מדד ה-OECD במקום נמוך במידת ההשקעה שלה בחינוך, גוזרת נטל כבד על מועצות מקומיות ועל עיריות, כמו גם על משקי הבית. כשהשקעת המדינה בחינוך נמוכה, עולה ההשקעה הפרטית בו. משפחה עשירה תשקיע בחינוך ילדיה יותר ממשפחה ענייה. זו נוסחה מסוכנת, המגדילה את הפערים החברתיים.
מעגל האימים מתיישב עם הנתון החשוב של מרכז "אדווה": העשירונים העליונים בישראל מוציאים על חינוך ותרבות פי שלושה יותר מהעשירונים התחתונים. לעומתם, צעירים מהפריפריה החברתית, הגיאוגרפית והכלכלית של ישראל יזדקקו תמיד לעזרה על מנת ליצור לעצמם מוביליות חברתית, אחרת יישארו תמיד למטה, נמוך בסולם ההשכלה וההכנסה. אולם מי יגיש להם את העזרה הזו?
במחקרו מציג פרופ' מומי דהן תמונה שלפיה ישראלים ממוצא מזרחי צמצמו פערים כלכליים ב- 15 השנים האחרונות. דהן טוען שהסיכוי למוביליות חברתית נובע בעיקר מרכישת השכלה גבוהה, ואנו אכן עדים לכך שמתרחש שיפור במצב הפריפריה, אך בעיקר בזכות גופים חברתיים שמקדמים אותו.
התרעות פיקוד העורף