כחודשיים אחרי שבג"ץ הורה על סגירת מתקן חולות בנגב, פרסם משרד הפנים הצעה חדשה לחוק להסדרת מעמדם של מבקשי המקלט ומהגרי העבודה הבלתי חוקיים, אבל תושבי השכונות בדרום תל אביב כבר לא מאמינים שיהיה שינוי. "ארגוני זכויות האדם מנוכרים לנו, ואני לא אופטימי", אומר עובד חוגי, פעיל חברתי בשכונת התקווה. "אולי כדאי קודם כל לנפץ שתי סטיגמות רווחות לגבי התושבים בשכונות. אנחנו לא גזענים. הכי קל לתקשורת לצלם הפגנות קטנות של פוליטיקאים מסיתים, כרזות שקוראות לגירוש מיידי או את אותו בחור שצועק 'כושים'. אבל הרוב של התושבים בשכונות שלנו לא גזענים. במשך שנים קלטנו כל עלייה שהגיעה לכאן, ולא רק עולים חדשים, גם עשרות אלפי עובדים זרים מכל העולם, שחיו כאן בשנות ה־ב 90 ובתחילת שנות האלפיים, אבל המצב היום שונה בתכלית ממה שהיה אז. אנחנו קורסים, הצביון של השכונה השתנה לחלוטין, ועדיין לא תראי כאן ביומיום תושבים רודפים או מתנכלים למבקשי המקלט שחיים ועובדים בשכונה".
ב־ 22 לספטמבר, כאמור, פסל בג"ץ את התיקון לחוק למניעת הסתננות, שלפיו כל אדם שיסתנן לישראל שלא כדין יישלח למעצר של שנה ללא משפט, ומבקשי המקלט השוהים בערים יישלחו לתקופה בלתי מוגבלת למתקן חולות, והשופטים קבעו כי מתקן הכליאה ייסגר בתוך 90 יום.
בעקבות פסילת בג"ץ, פרסם משרד הפנים לאחרונה תיקון לחוק ההסתננות, שלפיו מבקשי מקלט חדשים יישלחו לשלושה חודשים למתקן הכליאה סהרונים שבנגב – במקום שנה כיום, ולאחר מכן יועברו לחולות. מבקשי מקלט ותיקים יישלחו לתקופת שהייה מקסימלית של 20 חודשים במתקן חולות. על מבקשי המקלט תחול חובת התייצבות במתקן פעם ביום, במקום שלוש.
"מבחינתי, ארגוני זכויות האדם אינם שמאלנים לפי ההגדרה של שמאל סוציאליסטי שדואג לחלש, וגם בג"ץ מנותק מאיתנו. לעתירה שהגשנו אנחנו, תושבי השכונות, בבג"ץ התייחסובשורה אחת בפסק הדין. למבקשי המקלט דאגו, ואותנו שכחו. הגענו לכמה ניסיונות הידברות עם הפעילים ועם הקהילה של מבקשי המקלט, אבל אני לא מרגיש שהם מתייחסים אלינו מלבד מס שפתיים: 'צריך לסייע לתושבי השכונות'. זה מאוד יפה להגיד, אבל מה הם עושים בפועל? אני רוצה לראות קבוצת מבקשי מקלט ישנים בשדרות רוטשילד, הרי מיד יחזירו אותם לכאן. יש גבול שאינו גדר ואינו חומה בינינו לבין הצפון ומערב תל אביב. ארגוני זכויות האדם עורכים גם הם סיורים, חד־צדדיים, הם מראים רק את מבקשי המקלט, הם לא מראים את התושבים הקשישים מסוגרים בדירות שלהם".
"ברור. המדינה לא צריכה להעניק להם הגנה קבוצתית, אלא לבדוק מעמד לכל אחד ואחד בנפרד. אלו מהם שהם אכן פליטים - יש לנו מחויבות כמדינה לטפל בהם ולשקם אותם. אבל למרות הרחמים שלי, אי אפשר לקלוט בלי בדיקה את מאות האלפים מאפריקה בישראל. עניי עירי קודמים. אין לי ברירה. כבר גמרנו לטפל בעניים, בקשישים, במחוסרי הדיור, בניצולי השואה ובעולים מאתיופיה?".
"הגדר לא מהווה מחסום בלי החוק ובלי השהות במתקן חולות. גם גדר של עשרה מטרים היא לא מחסום. בעקבות החוק ובעקבות פתיחת המתקן ראינו כאן בשכונות ירידה בצפיפות וירידה בפשיעה. אם המגמה הזו הייתה ממשיכה, מגמת השיפור הייתה נמשכת".
"החוק החדש מטומטם", מוסיף חוגי, "מי לא יסכים לשבת שלושה חודשים במתקן שהייה ואז להיות חופשי לעשות כרצונו במדינה?".
"ברור שלא, ברור לנו שהפוליטיקאים מגיעים כדי לעשות כותרות ולגרוף קולות, אבל במצבנו, כל פוליטיקאי שמגיע – אנחנו מוכנים לקבל, כי לפחות הם מקשיבים לנו. אנחנו כמו טובע שנאחז בקנה קש".
על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, שוהים כיום בישראל 47,137 מבקשי מקלט מאפריקה, מתוכם 34,475 אזרחי אריתריאה ו־ 8,852 אזרחי סודן. ב־ 2011 שהו בישראל כ־ 60,000 מבקשי מקלט אפריקאים. במהלך שנת 2014 עזבו את ישראל 5,751 מבקשי מקלט מאפריקה.
"לא, לפעמים אני צובט את עצמי כדי להאמין שזה באמת המצב. אני לא אופטימי. אנחנו מאבדים את עצמנו. אני רוצה שהתושבים כאן ירגישו חופשיים לטייל בגינות, להסתובב בחוץאחרי החשיכה. גם הפרויקטים החדשים לעידוד סטודנטים לעבור לשכונות שהעירייה מקימה בנווה שאנן ובשפירא הם פרויקטים סגורים, גדרות וסורגים. מה זה אומר ההשקעה הזו באבטחה? שגם הגורמים הרשמיים מבינים את המצב".
“מטריד מאוד, אבל זו פיקציה שיצרה התקשורת. אנחנו לא מזדהים כלל עם ארגוני הימין הקיצוני, וארגונים כמו להב”ה אינם מתקבלים אצלנו בשכונות. גם בהפגנות שהם עורכים כביכול בשמנו תמצאו אולי קומץ מתושבי השכונה. אבל ארגוני ימין מתון המעניקים לנו סיוע מתקבלים בברכה, בעיקר מכיוון שארגונים המזוהים עם המרכז או השמאל לא מציעים לנו שום סיוע משפטי או אחר, ועדיין רוב תושבי השכונות בדרום לא מזדהים עם מפלגות ימין קיצוני ולא מצביעים להן”.
“אין לנו שום דבר נגד מבקשי המקלט כאנשים, קיבלנו אותם בהתחלה, שמענו את הסיפורים הקשים ולבנו יצא אליהם”, אומרים דנה וגיא, זוג בשנות ה־ 40 לחייהם משכונת התקווה, תושבי השכונה יותר מ־ 20 שנה המבקשים לא להזדהות מאחר ש”אנחנו מנסים למכור את הדירה, וגם כך המחירים נמוכים מאוד. אם ידעו שאנחנו לחוצים, נהיה בבעיה גדולה יותר”.
“אלא שאחרי שבע שנים, השכונה שלנו כבר לא שלנו, אנחנו עדיין אנשים צעירים, יש לנו משפחה, אנחנו רוצים לחיות ולגדל את הילדים שלנו במקום אחר, נקי יותר, רגוע יותר, רחוק מהבלגן. כל המשפחה שלנו כבר עזבה, אנחנו האחרונים שנשארנו”.
“לא, וזה אולי שיקול שגוי. אולי כלכלית היינו צריכים לעשות את זה, אבל אנחנו חלק מהשכונה, לא נעשה משהו שיגביר את הבעיה. בחיים לא האמנו שנגיע למצב שבו אנחנו כביכול הגזענים, כי אנחנו לא רוצים להשכיר את הבית לאנשים בגלל המוצא שלהם, אבל זה באמת לא בגלל המוצא או הצבע. החיים כאן נהיו בלתי אפשריים מבחינתנו, הרמנו ידיים, אנחנו מוכנים לשלם מחיר כדי לצאת מכאן, לא מאמינים שהמצב ישתנה”.
התרעות פיקוד העורף