נער גבוה יורק לרצפה, מקלל שמאלנים ויורק. על ראשו כיפה לבנה ועליה רקום מגן דוד. הוא דוחף מישהי, מנסה להפריע לדיון שמתפתח. "מה אכפת לי להיעצר", הוא מסנן ויורק, "ככה צריך להתנהג איתם. אם היא תבין אותך, השמאלנית, אני נותן לך כסף", הוא מטיח. ברוכים הבאים לכיכר ציון בירושלים. מוצאי שבת, שלשום. ארבע ניידות משטרה במקום, כולל רכב אזרחי עם צ’קלקה, ג’יפ של מג”ב ומסחרית של היס”מ. בלב הכיכר, מוקפים בכמה עשרות בני נוער, עומדים אופק בירנהולץ וחבריו.
הם מגיעים לכאן מדי חמישי ושבת, תחת הכותרת “מדברים בכיכר”, כדי להרגיע, לדבר, לקרוא להפחתת הלהבות בבירה, להגן על העוברים ושבים ולהציע חלופה לפעילי להב"ה, הארגון הימני הקיצוני "למניעת התבוללות בארץ הקודש", בהובלתו של בנצי גופשטיין, שנמצאים דרך קבע במקום. האווירה בכיכר הערב טעונה במיוחד על רקע הצתת בית הספר הדו-לשוני בשכונת פת בבירה וכתובות הנאצה נגד ערבים שרוססו במקום. הכיכר נחלקת לקבוצות דיון, חלקן רגועות, באחרות מתחוללת מהומה.
"אתה יודע שיהודים שרפו היום את בית הספר הדו-לשוני בבית צפאפה", מתנהל ויכוח באחת הקבוצות. "זה בית ספר משותף ליהודים וערבים", אומרת פעילה לאחד הנערים. "אז אל תגידי 'שרפו בית ספר של ערבים', זה גם של יהודים", עונה לה הנער. מישהו מנפץ בקבוקי זכוכית, בליווי נער אחר שצועק "מוות לשמאלנים". מדיון סוער בין פעילים לנערים חובשי כיפה יוצא אחד עם מסקנה, "לך תתווכח עם בן אדם שלא מאמין באלוהים”, הוא אומר בבוז.
"אנשים, משעמם להם”, מסביר עובר אורח לתייר שתוהה על מה המהומה, "במקום ללכת לשתות משהו בפאב, הם מתווכחים". אחרי כמה דקות השוטרים עוזבים את הכיכר. "לא הרבצתי לאף אחד", צועק נער בשם דוד ודוחף את בירנהולץ. "מאיפה אתה?" אני שואל את הנער. "מה ‘כפת לך", הוא עונה לי, ולבסוף מתרצה: "נתניה", ואף מודה שהוא בן 12 בלבד. בירנהולץ מחזיק צרור פלאיירים. הנער דוד חוטף מידו את הצרור, קורע את הדפים ומשליך לאוויר בתנועת ניצחון.
"חבל, אתה מלכלך את העיר שלך", מעיר בירנהולץ. "מה ‘כפת לי", עונה דוד, "הערבים ינקו". הוא שואל אותי אם אני שמאלני, ומפגין מודעות פוליטית כאשר הוא טוען כי "אין כזה דבר" לא להיות מזוהה עם שום צד. הגיבוי מגיע מיד מנער אחר, שקורא לעברי: "אתה שמאלני, מזהים ישר, מקילומטרים. אני מרגיש את הסירחון”.
"אנחנו כעשרה חבר’ה ירושלמים", מספר בירנהולץ, בשנות ה-30 לחייו, דוקטורנט בפיזיקה, "זה התחיל בקיץ אחרי החטיפה והרצח של שלושת הנערים. הם היו מחפשים ערבים בחנויות להרביץ להם, והתחלנו לשבת פה עם נרות זיכרון להרגיע את המצב. בני הנוער פה הם לא אידיאולוגים של הימין הקיצוני. אלו בני נוער חסרי מסגרת".
"יש חבר’ה שאנחנו מדברים איתם. הם תופסים אותנו בצד, שאחרים לא יראו, ורוצים לשמוע, לדעת מה אפשר לעשות, מבקשים חברות בפייסבוק ומדברים איתנו", אומר בירנהולץ, "יש שני סוגים: החבר’ה הרשמיים הם בחולצות של להב”ה, אבל הרוב זה בני נוער שמצטרפים אליהם. הם לא פעילים רשמיים, ובנצי גופשטיין יכול להתנער מהם. כך החברה של להב"ה יכולים לשלהב, והחבר’ה הלא רשמיים עושים משהו באמת”.
לגבי התוצאות בפועל של פעילותם, מודה בירנהולץ: "זה לא שמישהו מלהב”ה פשט את החולצה והתפקד לחד”ש, אבל נוצרות שיחות ומקשיבים ומדברים. אלו ילדים עם המון כעס, ואנ־ חנו מנסים לתת מענה, לדבר איתם וגם לערב את רשויות הרווחה כשצריך".
התרעות פיקוד העורף