"לו היהודים שלך היו מגיעים בהמוניהם", הם אמרו לגולדמן, "הייתה מדינתנו טובלת בכסף, הופכת למֶכה של הבנקאות העולמית, למכרה זהב". גולדמן בלע אל פימתו המדולדלת את ההומור הלא מעודן של ה"גויים", החליק את הרמז הלא נאור על ה"טאץ'" המאגי שבין יהודים למזומנים, אבל באוזני הוא מעז להודות: "הייתם יכולים לחולל נפלאות כאן. לתרום רבות למדינה הנהדרת הזאת".
"אנחנו מדינה עם הרבה משאבים, המון נפט, שכנים אמינים. הייתם נהנים מיציבות רבה לו חייתם פה".
"בטח, אצלכם בישראל כל אחד נשיא".
"בעד מדינה יהודית כאן".
כאן זה ססקצ'ואן. האינדיאנים נתנו לה את שמה. "מים הזורמים מההר", פירושו. מדינה בדרום־מערב קנדה שממעוף התצ"א נראית כמלבן. 652 אלף קמ"ר של אדמה יבשה, קפואה וריקה. מיליון תושבים שמייצרים צפיפות של 1.6 נפש לקמ"ר. ריקנותה מהדהדת, אך שכניה נאים. כשאתה נשען מדרום על ארה"ב, הרובים מוצאים מנוחה נכונה לצד קרדומי המלחמה האינדיאניים. איך נולדה יוזמת ססקצ'ואן? ב– 1903 קבר הקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה, אבל לא את בעיית יישובם של היהודים. לעומת ציוני ציון, שגרסו "ארץ ישראל בכל מחיר", התארגנו גם מנהיגים שחשבו אחרת. "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א)", כתב פרופ' גור אלרואי ב"מחפשי מולדת", "הייתה מעין 'אני אחר' של התנועה הציונית". ראשיה חשו שזמנו של העם היהודי אוזל והולך. הפוגרומים במזרח אירופה היו ההוכחה המובהקת לכך שיש למהר ולמצוא מקלט. לא משנה היכן. הסערה שמעל הראשים מסייטת במיוחד את לילותיו של ישראל זנגביל, מייסד יט"א. הוא רצה התיישבות יהודית המונית, רצוי בתחומי הקיסרות הבריטית.
"יש שטחים ריקים הממתינים להם", הוא כתב, "מדוע לא ינצלו היהודים הזדמנות זאת?". לבעל הברית שזנגביל מצא קראו ווינסטון צ'רצ'יל, סגן שר המושבות הבריטי, שאמר: "תוכנית שכזאת יש בה רוח, מרץ וכוח מניע להגשמה... אני אעשה כל שביכולתי למימושה". זנגביל היה בטוח שלא יהיה קושי למצוא טריטוריה כזו בקנדה הדלילה מאנשים. "ככל שגדולים הקשיים הכרוכים בהצעתי להקים 'יהודה חדשה' בקנדה", הוא כתב לסופר הרברט ג'ורג' ואלס, "הם ודאי היו קטנים הרבה יותר, אילו היו אנגלים מסוגך פועלים לכינון המדינה החדשה. היהודים היו מכירים טובה על העזרה האנגלית בהשגת המדינה, אילו נבעה זאת מסיבות פרו–יהודיות ולא מסיבות אנטי־יהודיות, מיושר ולא משנאת יהודים".
זנגביל פנה ללורד סטראתקונה, הנציב הקנדי העליון בלונדון. כמה ימים לפני פגישתם פרצו הפוגרומים של ביאליסטוק. "חיי היהודים תלויים על בלימה", הוא אמר לבן שיחו. היהודים שיבואו, הבהיר לו, יקימו אוטונומיה במסגרת הדומיניון הקנדי. "העולם כפי שאתה יודע", אמר הלורד זנגביל לנציב, "עדיין בלתי מיושב. בכל יבשת מחוץ לאירופה יש אזורים רבים שיכולים להיות לנו למקלט. קנדה רק תצא נשכרת מחמלתה הרציונלית. הפינה המיוחדת שתינתן לנו תתפתח במהירות גדולה, פי שישה מאשר בלעדינו, הפטריוטיות שלנו כלפי האימפריה שבאה להצילנו, תהיה נבונה ונלהבת יותר משל ההמון המגוון של המהגרים היחידים הבאים מאירופה לארצות הברית".
"הפינה המיוחדת" הייתה אמורה לקום בחבל ססקצ'ואן, כי יהודים ממילא כבר היו בה. כל מי שנסו על נפשם עוד בפרעות הראשונות במזרח אירופה. הם היו אמורים לקלוט את העולים החדשים וללמד אותם לעבוד את אדמתם. זנגביל קיווה שראש ממשלת קנדה ווילפריד לאוריאר יעלה את התוכנית באוזני שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברלין. ואולם הקנדים לא קידמו את יוזמת זנגביל וגנזו אותה. ההצעה ליישב מחדש את היהודים בקנדה ירדה מסדר היום ב– 1906. רק 35 שנה יעברו עד שהמילים "יישוב מחדש" יקבלו את משמעותן המצמררת. הסיפור שלנו התגלגל בשולי כינוס "לימוד FSU " בטורונטו.
מייסד "לימוד" חיים צ'סלר שמע מפי שליח הסוכנות על ניסיון ליישב יהודים באי ונקובר. בירור מיידי העלה שונקובר "לא", אבל ססקצ'ואן "כן". ידענו שלא נמצא שרידים ל"מדינה בדרך", כי אותה מדינה יהודית לא הספיקה לצאת לדרך, אבל ביקשנו לפגוש את צאצאי הבודדים שטפטפו לקנדה בלי לחכות לדיפלומטיה. גם אותם לא מצאנו הולכים בשדות. רובם כיתתו אתיהם למשרדי עורכי דין ומזמרותיהם למניות נפט. הם הבינו שלא רק היעדר ידע חקלאי עמד מולם ומול אבותיהם. גם הטבע. ה– Dirty Thirties (שנות ה– 30 המזוהמות), כך מכנים כאן את שנות הבצורת באמצע המאה שעברה, מוטטו עשרות משקים. היישובים החקלאיים היהודיים קיימים כיום רק במרתפי הזיכרון. בשולי הנוסטלגיה. אבל ממשלת קנדה הצדיעה לאותה תעוזה יהודית. "בית ישראל", בית הכנסת היפה באדנברידג' כלול ברשימת האתרים ההיסטוריים הלאומיים.
התרעות פיקוד העורף