לפי ההערכות, כשליש מחברי הכנסת שכיהנו בכנסת ה-19 לא ישובו למליאה אחרי הבחירות הקרובות. כל אלה שלפני פחות משנתיים הודו להוריהם שהביאו אותם עד הלום יצטרפו למעגל דורשי העבודה. בלי תנאי פרישה מפליגים, כמעט עם אותו תיק עור שאיתו נכנסו ללשכה. היה ונגמר החלום. “יש שלושה סוגים של חברי כנסת לשעבר", מסביר ח"כ לשעבר יגאל ביבי, שהיה אחד האנשים החזקים במפד"ל. “יש הפגועים שאף פעם לא רואים אותם בכנסת; יש אלה שמשתפים פעולה ובאים לאירועים; ויש הקבוצה השלישית שאני לא רוצה להגיד לגביה ‘מסכנים’, אבל עד היום יש טעות בציבור. אנשים חושבים שמי שרצים לכנסת יהיו שנה־שנתיים בתפקיד, ואז יקבלו פנסיה לכל החיים. אלא שכבר 15 שנה אין פנסיה לחברי כנסת. לא לכאלה ששירתו חמש, שש או עשר שנים. לא נעים לי להגיד, אבל יש כאלה שסיימו והלכו לחתום אבטלה".
ביבי, שמשמש היום כיו"ר עמותת חברי הכנסת לשעבר, המונה כיום כבר מאות חברים, הקים אותה בשנת 2009 כדי לשמור על הקולגות שלו בעניינים ולמצוא להם תעסוקה בזמן הפנוי. “שאפתי שחברי כנסת לשעבר ייתנו הרצאות לבני נוער, יעזרו, שלא יהיה ביזיון כמו ביום הזיכרון האחרון שבחלק מבתי העלמין הצבאיים לא היה נציג מדינה", הוא מסביר. “יש כאלה שצריך לעזור להם. הבן אדם סגר עסק, הוציא עשרות אלפי שקלים מכיסו כדי להיבחר, וכשיצא הציבור כבר לא זכר את שמו. האסון לא רק אישי, הוא של הכנסת, כי הרמה יורדת. פעם היו כמה קדנציות. בן אדם התפתח, למד נושא והתמצא בו. לא פחד שמחר בבוקר יזרקו אותו. היום זו קטסטרופה".
לדברי ביבי, הפנסיה התקציבית שהייתה נהוגה בעבר, ולפיה על כל שנת כהונה בכנסת קיבל הח"כ 4% מהשכר, אינה נהוגה עוד. נוצר מצב חדש ומאתגר עבור ח"כים רבים שנכנסו לתפקיד לאחר ביטולה. קחו, למשל, את עתניאל שנלר שכיהן בכנסת ה־ 17 וה־ 18 מטעם סיעת קדימה ואפילו שימש סגן היו"ר. היום הוא עומד בראש סטארט־אפ, מנותק לגמרי ממה שקורה בבית הנבחרים. “אחת הסיבות שפרשתי הייתה שחשבתי עם עצמי: אם אני מתמודד על קדנציה שלישית, מה אני אעשה אחריה", מספר שנלר בן ה-62 .
“בגילי אי אפשר לפתח עוד קריירה, ואני רצתי משילוב של אמונה ושליחות, אבל בשם הביקורת הציבורית אומרים היום: ‘תפרוש בתנאים שלא ראויים למי שמאבד קריירה’. פעם חבר כנסת היה מסיים שתי קדנציות ויוצא עם פנסיה. יכול היה לחזור לעולם העסקים, ידע שהמדינה מעריכה את השליחות. שם את כולו בעניין, כי ידע שיהיה לו ממה לחיות. היום ח"כ מפסיד מהיותו בכנסת. פורש בלי כלום. אבל זה רק ממד אחד".
“לא שמעתי אנשים מדברים בצורה פתוחה. הרי בשיטת הממשל הקיימת, ח"כ שאין לו תפקיד ביצועי הוא כמעט רובוט. כל ישיבת סיעה יושבים על החוקים ומקבלים החלטה איך להצביע. אחריות סיעתית. אז אותם חברי כנסת הם בני אנוש? קח גם את השיטה הפסולה בעיני של הפריימריז. אתה יוצר מצב שאנשים שאינם בעלי הון לא רוצים או לא יכולים להיות בכנסת. לא יכולים לקנות קולות, וכולם קונים. תראה איך שהגיל יורד והעומק מידרדר. יכול להיות שזה דבר טבעי, אבל אני לא אוהב אותו".
ויקטור בריילובסקי, שהיה ח"כ מטעם סיעת שינוי בכנסת ה־ 15 וה־ 16 וכיהן כשר המדע והטכנולוגיה, רשם את הקדנציה הקצרה ביותר כשר לאחר שפוטר אחרי חמישה ימים בלבד מממשלת שרון משום שהצביע עם מפלגתו נגד התקציב. לאחר מכן שב פרופ’ בריילובסקי, בן 79, לנישה הנוחה שלו. גם בגילו המתקדם הוא מרצה בבית הספר למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. הוא צוחק כשאני שואל אותו על געגועים למליאה. “לא אהבתי את בזבוזי הזמן של הפריימריז, ולהיות במאבק על המקום שלי", הוא אומר.
“זה לא נעים, ובגלל זה אני לא מתגעגע. היום אני מרוצה שיצאתי משם בשלום".
“לא, מישהו צריך להיות בכנסת. אני לא מצטער כי זה היה מעניין. ראיתי חלק חיים אחר לגמרי מהשגרה באוניברסיטה או כשהייתי סירובניק ברוסיה, אבל יחד עם זה היו בעיות".
ח"כים לשעבר מדברים היום על מציאות אחרת לגמרי. חיים שבהם לא משנה כמה אתה טוב, אלא כמה אתה מית חצן את עצמך כדי לשרוד. “אף פעם לא היה כמו היום", משוכנע ביבי, שבעברו כיהן גם כראש עיריית טבריה. “פעם היה מפא"י, מפד"ל, אבל הצעירים החליטו להרוס את המבנה המפלגתי. אדם קם בבוקר ומחפש משהו בסופרמרקט הזה, ובערב הוא בסופר השני. יכול להחליט. אין אידיאולוגיה. אם אפשר להיות בשתי מפלגות, לפעמים קוטביות, זה אומר הכל. היו ימים שהיו שוברים ראש על מצע. היום מי מסתכל על מצע?"
“אגיד את זה בזהירות", מוסיף ח"כ שנלר. “בפריימריז, הלחץ של להיות כל הזמן בפוזיציה של ליקוט קולות, עיקר את כובד המשקל של העשייה הנדרשת מנבחר ציבור. הריצה אחרי אנשי התקשורת. יש לך מה להגיד או אין - אתה רץ. “כשמגישים חוק, למשל, אתה מעלה אותו לקריאה טרומית. אם הממשלה תומכת - אתה ממשיך, ואם לא - זה נופל כמעט אוטומטית. שמתי כלל לעצמי שאם אין אישור בוועדת החקיקה, אני לא מעלה את החוק. זה משאב של זמן, ואני מעקר את היכולת לחוקק חוק דומה בחצי השנה הבאה. חלק מחברי הניחו כל שבוע על שולחן הכנסת הצעות חוק, אינת פלציה ענקית. שאלתי אחד, שהיה נמרץ במיוחד: ‘למה?’ תשובתו הייתה כנה: ‘הצעת חוק זה אומר שיש לי זמן נאום ויש תקשורת’. אתה מבזבז את זמנה של הכנת סת ובונה חוקים כדי להיחשף לפריימריז. זה חבר כנסת ראוי? לא. שווה או לא שווה להיות בכנסת - זה מתחיל ונגמר במנוע שגורם לך להיות שם".
“יכולתי לרוץ בפריימריז, אבל מספר המתפקדים בליכוד הוא כמעט מאה אלף, וקשה בתוך פחות מחודש להגיע לכולם, גם אם היו 48 שעות ביממה. מה אגיד לך, ביציאה מהכנסת לעולם הפתוח יש זבנג, אבל מתרגלים. ההבדל בין מספר הטלפונים שאתה מקבל כחבר כנסת ומספר הטלפונים מחוץ לתפקיד הוא מדהים. יחי המלך החדש".
אחרי הסטאז’ שעברו, יש לבטים אמיתיים אם לחזור למקום ההוא. שנלר, למשל, מוכן בתנאים מסוימים. “הייתה לי תקופה נפלאה", הוא אומר, אבל מיד מוסיף. “לא באופוזיציה, שם זה נורא. אתה סובל. יש אנשים שקל להם לעמוד על הבמה להסביר למה הבית לא טוב, ואני בנוי הפוך. יש לנו מדינה מדהימה, ממשלה ושרים נפלאים, גם אם אני רוצה שיחליפו "אותם".
“רק אם הייתי יכול לחזור בלי השת חיתות המובנית והעבירה על החוק, ושאף אחד לא יספר לי שהוא לא עבריין. צריך שבפריימריז תהיה ועדה שתבחן אם אדם הוא ראוי. אם אדע שהמפלגה מעוניינת להיות בקואליציה ולתרום, אז התשובה היא כן גם במחיר שאעצור את הפעילות שלי, אבל אם אדע שזו מפלגה שהולכת לאופוזיציה בהגדרה או שאצטרך להשחית את מידותי בשביל להיות בכנסת, התשובה היא לא, גם לא ברמז".
התרעות פיקוד העורף