ב-1 בינואר 1898 ה סתער איש צעיר למדי, נועז והרפתקן, על גבעת סאן חואן, שני קילומטרים ממזרח לסנטיאגו דה קובה.
זו הייתה תחילתו של קרב קצר ועקוב מדם. האיש הזה, וחבורת הלוחמים שלו, שבעברית ראוי לקרוא לה ״הרוכבים הקשוחים״ - כדי למנוע את הקונוטציות המתלוות לתרגום המדויק, ״הרוכבים הגסים״ (Rough Riders) - כבשו את הגבעה, אבל לא נעצרו בה. מי שהסס תער בראש קבוצת הלוחמים זכה במהרה לפרסום ולתהילת גיבורים, והפך למותג פוליטי לוהט. מהקרב, שאליו בא מעמס דה של פוליטיקאי מתחיל, המריא לתפקיד מושל של מדינה גדולה (ניו יורק), ומשם לסגנות הנשיא בכהונתו השנייה של ויליאם מקינלי, ולנשיאות עם מותו של מקינלי מכדורי מתנקש.
אחר כך כיפר על הכישלון במהלך דרמטי, שחיסל את הניסיון להציב טילים גרעיניים סובייטים במרחק יריקה מחופי פלורידה. קובה של רוזוולט גילמה פוטנציאל. קובה של קנדי גילמה סכנה.
אובמה הביט בקובה וראה עצם תקועה בגרון. בהיעדרו של אויב סובייטי שיש טעם לעסוק בו, קובה הפכה מצריח חשוב על לוח שחמט עולמי לפיון חסר משמעות. הפוליטיקה של הגולים הקובנים באמריקה, ורטוריקה של התעקשות על זכויות אדם, גרמו לאמריקה להותיר על כנה לשנים ארוכות מדיניות של חרם על קובה, שכבר מזמן איבד משמעות.
מצד אחד, הקובנים כבר מזמן אינם אויב שיש בו סכנה. מצד שני, הסנקציות הכבדות שהוטלו עליהם לא שינו את התנהלותם. פידל קסטרו, השליט האגדי שהאמריקאים כשלו בניסיונותיהם להתנקש בחייו, וייאלצו לראות אותו נפרד מהעולם בדרכו שלו (כנראה שבעוד זמן לא רב), שרד את הסנקציות. אחיו ראול, שירש אותו, הצליח לשבור אותן.
הקובנים לא עשו הרבה כדי לשבור את הסנקציות. הם בעיקר חיכו בסבלנות, לרגע הנכון, להזדמנות הנכונה, לנשיא האמריקאי הנכון. את ההזדמנות סיפק מעצרו המקומם של יהודי אמריקאי, אלן גרוס, שבא לסייע ונכלא כמרגל. מכיוון שארה״ב ביקשה לשחרר אותו, היא נאלצה לקיים שיחות עם הקובנים.
מכיוון שכבר התקיימו שיחות, אפשר היה להרחיב אותן לנושאים נוספים. מכיוון שהורחבו, נפער סדק בחרם. אובמה, הנשיא הנכון, מיהר להיכנס באותו הסדק. זו הייתה הפתעה במובן זה שלא היו פרסומים מוקדמים שחזו את המהלך. זו לא הייתה הפתעה במובן זה שאובמה תמיד דגל במדיניות שאותה יישם בשבוע שעבר.
לא לחרמות, כן לשיחות וליחסים. לאובמה יש קייס חזק בהצדיקו את המהלך הזה: הסנקציות לא הביאו תועלת רבה. הגיע הזמן לנסות משהו חדש. כך יאמר לנוכח ההתקפות הצפויות עליו, מצד מי שיטען שהוא נטש את תושביה של קובה, הכורעים תחת עריצות מדכאת. התושבים אכן סבלו קודם ואכן ימשיכו כנראה לסבול.
בשנת 1992 , במסע הבחירות שלו נגד הנשיא המכהן, ג׳ורג׳ בוש (האבא), הפגין המועמד, ולימים הנשיא, ביל קלינטון קשיחות יתרה בשאלת קובה. "לממשל הזה הייתה הזדמנות גדולה שהוחמצה להכות בפטיש בפידל קסטרו ובקובה", אמר קלינטון בנאום מול בוחרים באיזור המכונה ״הוואנה הקטנה״ במיאמי. הוא הודיע על תמיכתו בחוק להידוק הסנקציות, שהנשיא לא כל כך אהב אך נאלץ לקבל בחריקת שיניים - מסיבות פוליטיות.
אובמה הוא נשיא שאיננו מתערב כאשר אינו מזהה אינטרס אמריקאי מובהק. ונשיא כזה אכן אינו יכול לזהות את התועלת הגלומה במשטר סנקציות על קובה. המשטר בקובה לא מעניין אותו. החיים בקובה אינו באחריותו.
כרגיל, הם אומרים, לאמריקאים נגמרת הסבלנות רגע לפני שהם יכולים לנצח. תומכי אובמה משיבים במטבע דומה: כרגיל, הימין תמיד חושב שאם רק היינו מחכים עוד קצת, מסלימים עוד קצת, היינו מנצחים. כך במלחמה בוויאטנם, כך בעיראק, כך בסנקציות על איראן - הניצחון תמיד קרוב, וכאשר הוא מוחמץ, זו תמיד אשמתו של נשיא מהשמאל שלא היה לוחמני מספיק.
אבל שווה להקדיש רגע גם למי שאכן סבורים שהניצחון היה קרוב. אחד מהם, אליוט אברמס, מוכר בישראל בעיקר מתקופת עיסוקו בנושאי המזרח התיכון בבית הלבן של בוש (הבן), אך התבלט עוד קודם לכן כאשר עסק בענייני אמריקה הלטינית בממשל רונלד רייגן.
אברמס, בביקורת חריפה על אובמה, שרטט את הנתונים הבאים: עם תום המלחמה הקרה, ואובדן המשענת הסובייטית, משטר קסטרו היה קרוב לקריסה. הוא שרד בהשלטת יד ברזל, ואחר כך נשם לרווחה בזכות ונצואלה של הוגו צ׳אבס, שכספי הנפט שלה החזיקו את קובה מעל המים. עכשיו, כשצ׳אבס איננו, ומחירן של חביות הנפט יורד, נאלץ משטרו של קסטרו לחפש גואל חדש. ״מי יציל את קסטרו הפעם? עכשיו יש לנו את התשובה: ברק אובמה״.
הנה הנרטיב הקבוע. אברמס אומר, יכולנו להכריע. הוא לא היחיד. שלושה סנטורים ממוצא קובני, אחד מהם הסנטור הדמוקרטי רוברט מננדז מניו ג׳רזי, תקפו את המהלך בחריפות. ״כניעה לסחטנות״, כינה זאת מננדז. והסנטור הרפובליקני מרקו רוביו קבע שקובה היא בדיוק כמו ״סוריה, איראן וסודאן - מדינה התומכת בטרור״. רוביו רואה בעצמו מומחה ליחסים עם קובה, והוא אכן יודע עליהם כנראה יותר מרוב האמריקאים.
האחים קסטרו יקבלו בדיוק את מה שרצו: אובמה ישפר את היחסים, אך לא יוכל לנרמל אותם באופן מלא ללא הקונגרס. הרפובליקנים השולטים בשני בתי הקונגרס לא יאפשרו נירמול מלא. המצור על קובה יהיה פחות מהודק, אך הבידוד המתחייב כדי לשמור על המשטר יישאר על כנו. זה מה שרוצים כנראה השליטים. אובמה יקבל את מה שרצה: מהלך משמעותי שיציב אותו שוב בעמדה מנהיגותית ולא יגרום נזק ממשי לאמריקה.
הנה אם כן סיכום ביניים, סביר בהחלט: אובמה הרוויח, קסטרו הרוויח, האמריקאים הרוויחו. ונכון, מצבה של הצלע הרביעית - העם הקובני - יותר מסובך.
התרעות פיקוד העורף