"נהיה לי קר", שרה מגור אמרה, למרות השמש הנפלאה שחיממה את דירתה שבחולון. "יש לי ממש צמרמורת, כי אני לא אוהבת לדבר על זה. הכל עולה בחזרה וזה לא קור של חורף אלא קור פנימי, קשה".
בסלון ביתה של שרה יש צלוחית מזכרת מאותו טיול בתאילנד. צלוחית ועליה תמונה שלה ושל שבתאי מיום לפני שהצונאמי הרס הכל. הם נראים באותה מזכרת מאושרים. תמיד היו כאלה. ניהלו בת"א את "מכון שרה" לצילומים והעתקות מהיום שנישאו. "גם כשרבנו, אחרי חמש דקות היינו מחובקים כאילו כלום לא קרה", היא מספרת.
"התגלגלתי והתגלגלתי במים", היא נזכרת. "קיבלתי חבטות בראש, בגוף. עד היום יש לי לפעמים כאבי תופת, יכול להיות שאיזה עצב נפגע. תיקח שפריץ של מכבי אש ישר לפנים ואולי תבין. הרגשתי שאני מתגלגלת. כל פעם כשעליתי למעלה, לא יודעת למה, צרחתי 'יהודים, תצעקו שמע ישראל''. שמעתי את זה חזק, אולי ההד של עצמי, אולי גם המלאכים צעקו איתי. אפילו באיזה שלב צחקתי, הרגשתי ריחוף".
"יום השנה לאסון הוא היום שבו קמתי לתחייה. תמיד צוחקים ואומרים שיש לי שני ימי הולדת, היום בו נולדתי והיום בו חזרתי. הרגשתי באותם רגעים בתוך העננים, מרחפת בשמיים. מתקלפת מעצמי. לפעמים אני לא רוצה לדבר על זה, אומרת שזה נשמע הזוי, באמת הייתי שם? אז דיברתי עם בורא עולם וסיפרתי לו שיש ברית בקרוב, כלתי עמדה ללדת. ייוולד נכד ואיזה ברית תהיה, יום אבל? עד שהגעתי לשלב שהרגשתי שאני צריכה לפנות ימינה, שם אבא שלי גר. אני אומרת 'אבא, אני בדרך אליך'. לפתע חזרתי לים ולתחושת המים והפחד הגיע. נזכרתי שאני לא יודעת לשחות".
את שרה לא עניין אז כלום חוץ מלחפש את בעלה. ההיגיון אמר שהוא נפגע קשה, אולי אפילו לא בין החיים, אבל ההרגשה הפנימית אמרה לה שהוא ניצל.
"הוא אומנם נשאר איתי עוד שלוש שנים, ויש כאלה שאומרים שקיבלתי עוד שלוש שנים מתנה, אבל היה לו קשה", שרה מספרת. "הזוועות שהוא ראה בזמן שהייתי בים, החוויות הקשות. אנשים סיפרו שכמה שהיה פצוע, סירב להתפנות, אמר שקודם כל יטפלו בילדים. כשחזרנו ארצה הוא היה מתעורר בלילה, צועק. הוא לא חזר לעצמו. לא יכול היה לתפקד כמו תמיד. היה רגיל לטייל, לעבוד, והפציעות הגבילו אותו. זה תסכל אותו מאוד".
שבתאי לא שרד הרבה. הוא נפטר בגיל 68. "שאלו אותי אם אני מאמינה שבורא עולם הציל אותי, ואני אומרת שכן", שרה אומרת. "תקראו לזה בורא עולם, יקום, נס, אבל איך נהיה נס? יש לי תחושה שאני צריכה להעביר מסר לעולם ולא יודעת איך. איך זה שאנשים ניצלים ויש כאלה שמתים. אולי הגיע זמנם וזו הדרך לקחת אותם. גורל. למה בעלי ניצל ואחרי שלוש שנים התפוצץ לו פתאום העורק הראשי ובשנייה לא היה איתנו? הלך לבקר את הנכדים ולא ראיתי אותו יותר".
"לא חזרתי מאז לתאילנד", שרה ניסתה לשחרר חיוך קטן. "חס וחלילה. חברים שטסו ניסו לשכנע אותי, אבל בשום אופן. הנכדים שלי טיילו ועד שלא חזרו, היה לי קשה. טוענים שאסון כזה יש סיכוי שגם יקרה כאן. מה אגיד לך, לא מאחלת לאף אחד בעולם שיעבור את מה שאני עברתי".
התרעות פיקוד העורף