זה בעולי הגרדום. אתה עולה בדב גרונר, השני שמאלה. הראשון זה אלי כהן, השני זה עולי הגרדום".
לא רק "החמישייה הקאמרית" או "ארץ נהדרת". כולם מדברים על השואה, וכשנחה עליהם הרוח מריצים דאחקות. בקולנוע, בטלוויזיה, בספרות, בפייסבוק ובתור בסופר. בסמוך לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יצא ספר חדש של ד"ר ליאת שטייר־לבני, "הר הזיכרון יזכור במקומי" (רסלינג), הבוחן את הנוכחות של השואה בתרבות הפופולרית הישראלית משנות ה-80 ואילך. "השואה נוכחת בכל מקום. כולנו אחוזים בתודעת השואה", אומרת שטייר־לבני, שבחרה לפתוח את הספר בציטוט משירו של רוני סומק "השואה מקועקעת על הזרוע הקולקטיבית של כולנו".
"השואה איתנו כל הזמן באופן הכרתי או תת־הכרתי. היא מאוזכרת חדשות לבקרים במסגרת ויכוחים חברתיים ופוליטיים כאלה ואחרים. למשל, בסוגיית העובדים הזרים, ביחס למאבקים בין קבוצות ומגזרים שונים בחברה ועוד. כל קבוצה מחדדת את האג'נדה שלה ואת צדקת כוונותיה בהתייחסה אל מתנגדיה כאל 'נאצים'. מעבר להתייחסות לשואה כאל קרדום לחפור בו, חוקרים טוענים שזיכרון השואה היה ועודנו גורם מכריע בתפיסת מציאות הסכסוך. הוא משפיע על רמת החרדה של הישראלים היהודים ועל תחושת הקורבן שיש להם.
שטייר־לבני, מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר, מרכזת קורסים ומנחה בתוכנית התואר השני בלימודי תרבות ובמחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה, מחלקת את הזיכרון הישראלי לשני אגפים מרכזיים: האחד, שזכה למחקר ענף, מנציח את הטראומה ומספר אותה מחדש. השני, שאותו היא חוקרת בספרה, מטשטש את הזיכרון ומשקף סדרה של מנגנוני הגנה נפשיים של בני הדור השני והשלישי.
שם הספר, "הר הזיכרון יזכור במקומי", נושא את שם השיר שכתב יהודה עמיחי. "את עמיחי הרי אי אפשר להאשים בפוסט-ציונות, בהתנכרות למיתוסים ישראליים ולאבל לאומי, אבל הנה, אפילו הוא מבקש מאובייקטים לזכור במקומו, כי הוא לא יכול יותר ורוצה לנוח. כך בדיוק עושים חלקים מבני הדור השני והשלישי - מבקשים להרחיק מעט את הטראומה שבה הם שקועים מגיל הגן, כדי להקל את המשא על הכתפיים", מסבירה שטייר־לבני את הבחירה.
"בישראל, הזיכרון החדש של השואה הוא רק נדבך נוסף על הזיכרון הקנוני הממסדי, וכך לטעמי צריך להיות. הזיכרון הממסדי העוסק במחנות, בגטאות ובזוועות לא צריך להימחק ולא יכול להימחק. אבל לצדו יכול להתקיים גם זיכרון אחר, שעוסק בהווה, שמשלב זיכרון עם הומור, פוליטיקה ועדתיות. רוב רובו של הזיכרון הזה הוא לא ביזוי ולא זילות, הוא פשוט 'אחר'. אינני בטוחה שזה נכון לגבי מקומות אחרים בעולם. במקומות שבהם תודעת השואה איננה כה חזקה, יש חשש שהאירוע ההיסטורי עצמו יימחק. לכן למשל, אני חושבת שבישראל יצירות הומוריסטיות על השואה הן מנגנון הגנה, חשוב והכרחי. יש לי קושי בנוגע לשילוב של הומור ושואה במקומות מחוץ לישראל".
"מאוד לא אהבתי את 'החיים יפים', גם לא את 'ממזרים חסרי כבוד'. אני חוששת שבמקומות שבהם לא מכירים את הנושאים, הייצוגים הבעייתיים הללו עלולים להחליף את הזיכרון של האירוע עצמו".
לתרבות, אומרת שטייר־לבני, תפקיד קריטי בעיצוב זיכרון השואה. עוד לפני שהשואה הפכה לחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים בזמן שלטונו של מנחם בגין, והדיון בה הפך להיות חלק כל כך מהותי בשיח הציבורי, השפיעה התרבות השפעה עזה על עיצוב זיכרון השואה, ניצולי השואה והסכסוך היהודי־ערבי. "למשל, סרטים שהופקו בעשורים הראשונים למדינה קיבעו את התפיסה שניצולי השואה הם ציבור מוכה ואומלל, תוך התעלמות טוטאלית מהחיוניות, העוצמה והשפעתם העזה על עיצוב החברה הישראלית", אומרת שטייר־לבני. "כמו שהתרבות בונה, התרבות גם מפרקת. בעשורים הראשונים התרבות שיקפה את הערכים של הזיכרון הממסדי המלא בפאתוס, אבל המציג לקח ציוני של השואה. משנות ה-80 ואילך, כאשר בני הדור השני ולאחר מכן בני הדור השלישי נכנסו לזירה התרבותית, והמדינה הלכה ושינתה את פניה, המיתוסים הציוניים החלו להיסדק, והחברה החלה להתפרק לקבוצות. התרבות הפופולרית העכשווית גם משקפת את השינויים הללו וגם משפיעה עליהם".
"מחקרים הראו כי בניגוד לזיכרונות קולקטיביים אחרים, לא ניכרת בזיכרון השואה השפעה דורית. זיכרון זה מהווה מאפיין כלל דורי של האוכלוסייה היהודית בישראל: בעיני הצעירים הישראלים השואה היא גם היום המאורע הבולט ביותר בהיסטוריה היהודית, והיא נתפסת אצלם כמאורע ההיסטורי בעל ההשפעה הרבה ביותר עליהם ועל גורלם", אומרת שטייר־לבני. "מחקרים הראו עוד כי הידע של ישראלים בני הדור השני על אודות השואה ועמדותיהם כלפי הניצולים והנאצים, דומים לאלה של ישראלים אחרים בני גילם שלא גדלו במשפחות של ניצולי שואה, זאת בניגוד בולט לפערים בידע ובעמדות בין בני הדור השני ובין שאר האוכלוסייה בצפון אמריקה למשל. הבדל זה משקף את המקום המרכזי שתופסת השואה בהוויה הישראלית לעומת מרחבים אחרים".
אז מה היה לנו? עד שנות ה-80 הזיכרון הממסדי שלט - פאתוס, יגון, לקחים ציוניים של השואה. שטייר־לבני: "חשוב לציין כי גם בעשורים אלו השואה הייתה חלק מהשיח התרבותי. הייצוגים שהופיעו היו פעמים רבות בעייתיים. למשל דימויים שליליים מאוד של ניצולי שואה, חלוקות דיכוטומיות של מי שלחמו ולכן הועלו על נס לבין 'שאר העם', חלוקה שיצרה אקלים תרבותי שבו היה קשה למי שלא לחמו לספר את סיפורם באופן פומבי".
שנות ה-80 היו שנות המפץ הגדול בנושא השואה מטעמים רבים. "משלהי שנות ה-70 ואילך, עם התמוססות דמותו של 'היהודי החדש' ועם עלייתם של זרמים פוסט־מודרניים ופוסט־ציוניים, הלך ואיבד מתוקפו הניסיון לעצב היסטוריה אחת ותודעה הומוגנית, שהופיע בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה. השאיפה לכור היתוך הומרה בשאיפה לייצר חברה פלורליסטית, המכירה בזהויות השונות שבה, ובריבוי של קולות וסיפורים שונים ואף סותרים המרכיבים את הישראליות. בתרבות הישראלית התחזקה המגמה של פסיפס זיכרונות וזהויות. זהות ישראלית המנותקת ממקורותיה היהודיים כבר לא נראתה סבירה, וסממנים גלותיים החלו להוות, בריש גלי, מקור לערגה, בסיס לזהות וחלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית.
"רבים מניצולי השואה שיצאו לגמלאות, הרגישו כי לאחר שנים של חיי משפחה, עבודה ותרומה, יש להם פנאי ויכולת נפשית להתמודד עם עברם. הצורך שהתעורר אצל רבים מהם להשאיר אחריהם את סיפורם כעדות היסטורית; תפיסת ספר העדות כמעין אנדרטה לנספים; תחושת סיפוק וניצחון על הרודפים שהכתיבה מעניקה; הרצון להציב עדות בגוף ראשון לנוכח הכחשת השואה בעולם - אלו היוו גורמים לגל של כתיבה אוטוביוגרפית.
"השנים החולפות והתבגרותו של הדור השני הכניסו את ילדיהם של הניצולים אל מעגל היצירה. הדור השני הביא אל קדמת הבמה את סיפוריהם של דור ההורים ואת חוויותיהם שלהם כבני הדור השני, בספרות, באופרה, בתיאטרון ובקולנוע. משנות ה-80 מצויה השואה גם במרכז ההוויה האמנותית הישראלית. בשנת 1982 נחנך ב'יד ושם' המוזיאון לאמנות, ומאז החלו תערוכות בנושא השואה להופיע בכל הארץ. גם טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה התרחבו והשתנו. משלהי שנות ה-90 הולכת ומתרחבת תופעה של טקסי זיכרון לשואה הנערכים בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמארגניהם מכנים אותם 'אלטרנטיביים'".
ב"עם סגולה" של שלישיית מה קשור, מבקרים שרית המזרחית ובעלה עמי בוושינגטון. "מאמי חייבים להפציץ את איראן", אומרת שרית. "תראה מה האיש הזה אומר, הוא מכחיש את הדבר הזה של האשכנזים".
"הבדיחה מוכרת ויש לה המשך: אשכנזי אומר למזרחי 'אם לא תזמין אותי למימונה, אני לא אזמין אותך ליום השואה'. אבל ברצינות, התפיסה כי השואה היא נחלתם של האשכנזים היא מסולפת, בעייתית והוסיפה משקעים למפגש בעייתי ממילא בין אשכנזים למזרחים. יש מחלוקות רבות בין חוקרים באשר לתהליכי הקליטה של יוצאי צפון אפריקה ואסיה בחברה הישראלית, שבה היה רוב אשכנזי בשלהי שנות ה-40. מעבר למחלוקות יש תמימות דעים כי המפגש היה בעייתי, והושתת על תפיסות אוריינטליסטיות. על השאלה אם הייתה כוונת זדון או כוונות טובות מלוות בהתנשאות מערבית, כנראה ימשיכו להתווכח, מה שחשוב לענייננו הוא הדרך שבה השואה נכנסה לתוך המפגש הזה".
עד שנות ה-80, מזכירה שטייר־לבני, סוכני הזיכרון המרכזיים התעלמו מהעובדה שהייתה שואה בצפון אפריקה. יהודי צפון אפריקה סבלו מנחת זרועו של הכיבוש הנאצי, אם במישרין ואם בעקיפין. הגרמנים ובעלי בריתם התכוונו ליישם את התוכנית הרצחנית שלהם גם בצפון אפריקה בעזרת משתפי הפעולה שלהם במשטר וישי ובעלי בריתם הפאשיסטים. באזורים אלה הוצאו צווים ששללו מיהודים את הרכוש, החינוך, הפרנסה, המגורים וחופש התנועה. כמו כן, הוקמו מחנות כפייה ובוצעו גירושים למחנות ריכוז והוצאות להורג. הדיון בסבלן של קהילות צפון אפריקה נעדר מהזיכרון הקולקטיבי של השואה במשך שנים רבות.
"המחקר האקדמי של השואה הוקדש להרג היהודים במדינות אירופה תחת השלטון הנאצי, ורק קומץ של עבודות אקדמיות התייחסו לחוויה של יהודי צפון אפריקה. שואת יהדות צפון אפריקה לא נכללה במערכת הלימודים וברוב מרכזי ההנצחה שפרחו בישראל, ולא נמצא לנושא הד בתרבות, ולא בכדי. במשך שנים ארוכות מי שהיו מופקדים על הזיכרון הממסדי של השואה היו אשכנזים, ואלה התמקדו בקהילות באירופה".
"היום הטרגדיה של יהודי צפון אפריקה הולכת ותופסת מקום במוסדות ההנצחה של השואה, במחקרים וביצירות הדנות בסבל של יהודי צפון אפריקה תחת השלטון הנאצי. יוצרים מזרחים, בני הדור הראשון לעלייה מאסיה ומצפון אפריקה, כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ואמנון שמוש, הביעו הזדהות עצומה עם ניצולי השואה מאירופה. בעשורים האחרונים יוצרים מזרחים בני הדור השני והשלישי פונים לדרך שונה - מתקוממים נגד התפיסה הרואה את השואה כחלק מעולם אשכנזי. השואה בישראל היא נושא כל כך מרכזי, עד שהיא מהווה חלק אינטגרלי וחשוב מהזהות האישית והקולקטיבית. היא חלק בלתי נפרד מהישראליות, וברגע שמישהו לא לוקח חלק בעולם הזה, הזהות הישראלית שלו נפגעת.
"הסיפור הכי טוב בהקשר הזה הוא של סטודנטית שלי שסיפרה לי איך בבית הספר היסודי הם למדו על השואה בצורה כזו, שהיא רצה לסבתה המרוקאית ושאלה אותה אם היא הייתה בשואה, וכאשר היא נענתה בשלילה, התגובה המיידית שלה הייתה 'אוף!'".
"סבתי ניצולת השואה נפטרה כשהייתה צעירה. אמי אומרת שהיא הייתה מספרת לה סיפורים מהשואה בילדותה, כבר בזמן שהאכילה אותה. סבי לא דיבר עד שהיא נפטרה. רק לאחר מכן הוא החל לדבר, בניסיון להשלים את הזמן האבוד. הוא התעסק בעבר, הפך לגנאלוג חובב ויצר עץ משפחתי שמגיע מאות שנים אחורה. לדעתי, העץ הזה היה הנקמה שלו. השואה לא הייתה נוכחת אצלי בבית. אמי לא התעסקה בנושא, ואני הגעתי אליו לגמרי במקרה ולא מתוך הסיפור המשפחתי. בשנה הראשונה בתואר הראשון היה לי חלון במערכת הקורסים, ראיתי שיש שיעור של פרופ' דינה פורת על אנטישמיות, זה נשמע לי מעניין אז נכנסתי. מאז לא יצאתי. כנראה שאין כזה דבר 'במקרה'".
התרעות פיקוד העורף