שופטת בית המשפט העליון דחתה את בקשתו של סולימאן אל עביד, שהורשע ברצח חנית קיקוס ז״ל, לקיום משפט חוזר.
את נימוקיה פתחה הנשיאה בעובדה כי התיק עבר גלגולים רבים: ״העניין נושא ההליך העסיק עד כה את מערכת המשפט במשך ארבעה גלגולים, אשר במסגרתם ישבו בדין תריסר שופטים; פורסמו תחקירים רבים; ונתקבלה חוות-דעת משפטית לקראת בקשה לחנינה שהגיש המבקש. אכן, לא לכל השאלות שהועלו יש תשובות. אולם – וארחיב על כך את הדיבור בהמשך – מתן תשובה לכל שאלה בעניין התשתית העובדתית אינו תנאי להרשעה״.
אחת הנקודות המרכזיות הייתה הודאתו של אדם בשם ניסמיאן, שניתנה לפני שנמצאה הגופה של חנית, שטען כי הסיע את חנית טרמפ מאופקים לאזור בו נמצאה גופתה. סולימאן טוען כי הוא ״החוליה החסרה״ - סיפור היעלמותה וכי כיוון חקירה זה לא נבחן. החוקרים סברו, מנתונים שהיו אז, כי נסימיאן טעה בחושבו כי אסף את חנית, וכי היה מדובר בצעירה אחרת.
אל עביד, שסבל וסובל מפיגור קל, היה כבן 42 באותה העת, והתגורר עם אשתו וילדיו ברהט. הוא עבד במטמנת האשפה ״דודאים״ כנהג שופל. תפקידו היה לסדר את האשפה שמגיעה מהאזור ולכסותה באדמה. בבית המשפט המחוזי שדן ברצח נקבע כי הפיגור הוא תוצאה של הסביבה בה גדל.
המשפט חזר לבית המשפט המחוזי ובמסגרת פסק-הדין השני – שניתן ביום 15.2.1996 – הורשע סולימאן ברוב דעות. השופט ניל הנדל סבר כי אין להרשיע אותו. היום הנדל הוא שופט בית המשפט העליון אגב. הוא כתב בשעתו כי סולימאן "נפל קורבן למוצא פיו אך לא למעשה ידיו."
סולימאן שב וערער לעליון. בעליון סברו השופטים גולברד וקדמי שיש לזכות את סולימאן מעבירת הרצח. קדמי סבר שיש להרשיעו רק בעבירת האינוס. השופט לוין סבר שאין מקום להתערב בממצאי המחוזי. הוחלט להשיב בפעם השלישית את התיק למחוזי, ועונשו של סולימאן הועמד על 12 שנות מאסר רק על עבירת האונס. המדינה הגישה בקשה לקיום דיון נוסף, אליה הצטרף סולימאן, ובשנת 1997 הורה הנשיא בדימוס אהרון ברק על קיומו של משפט חוזר. הדיון הנוסף נערך בפני הרכב מורחב בן תשעה שופטים, ודעת הרוב קבעה: סולימאן אשם.
בקשה לקיום משפט חוזר טוען עורך דינו של סולימאן, מאהר תלחמי 39 טענות שונות המפרטות את העילות לקיומו של המשפט החוזר. נָרָטִיב הבקשה הוא כי ל״סולימאן "נתפר תיק" וכי החקירה נוהלה מתוך ניסיון לדלות ראיות שתתמוכנה בהרשעתו ולא כחקירה אמיתית לאיתור האדם שרצח את חנית״. נטען כי היו כיווני חקירה רבים שלא נבחנו.
מסתברת מסקנת החוקרים כי מדובר בטעות בזיהוי כמסקנה סבירה והגיונית בנסיבות. עוד יש לציין כי הערכה זו נתקבלה שבוע לאחר גביית ההודעות מניסימיאן. במהלך שבוע זה נמשכה החקירה ונגבו הודעות ממספר אנשים נוספים שסברו כי ראו את חנית או שנתקלו בה – אשר בכולן נתברר כי אין ממש (ראו נספח ט' לתשובה). יתכן – ואינני קובעת מסמרות בדבר – כי עם גילוי הגופה היה מקום לבחון מחדש את הראיות הקיימות, ובהן את ההודעות של האנשים שטענו כי ראו את חנית – לרבות אלה של ניסימיאן. אולם, וזה הוא עיקר הדברים לענייננו: אף אם הייתה מבוצעת בחינה כאמור, ברי כי לא היה בה כדי לרפא את ההבדלים הרבים, אשר בשלם הוסק כי מדובר בטעות בזיהוי.
התרעות פיקוד העורף