לצורך בנייתו, מספר פרופ' קדיש, נעזרו הבריטים בפועלים יהודים של סולל בונה, שהעסיקה בעיקר עולים חדשים, אבל גם פועלים ערבים, מעין פועלי קבלן, שגויסו על ידי מוכתרי כפרים שגרו בסביבה. ״עיר הצבא הענקית שימשה מוקד פרנסה עיקרי לרבים מתושבי היישוב העברי בתקופת המנדט וסיפקה פרנסה גם לאלפי ערבים, מה שהביא לשגשוג כלכלי יחסי בארץ ישראל של אותם הימים״, הוא אומר.
חיילים ששירתו בצריפין וותיקי הצבא הבריטי זוכרים את הקסרקטינים הארוכים בעלי הגגות העגולים, שחלקם שרדו עד עצם היום הזה, לא רק בצריפין אלא גם במחנות כמו ג'וליס השקם הבריטי, במבנה ששימש אחר כך גם את השקם הצה״לי. הכל תוכנן כך שחיילים לא היו צריכים כלל לצאת מהבסיס ללא צורך. מבחינה פסיכולוגית יכלו החיילים לשהות בבסיסים מוגנים, ולא להתמודד עם סביבה עוינת, מה שסייע להם לשמירת המורל״. מי שרצה בכל זאת לבלות את האפטר דיוטי (מושג שנקלט בצה״ל כ״אפטר״), יצא לבלות בתל אביב.
למחרת הכרזת המדינה, ב-16 במאי 1948 בשעה תשע בבוקר עזבו הבריטים את צריפין, והכניסו דרך השער המזרחי (״שער ירושלים״) את חיילי הלגיון הערבי שהגיעו מאזור לטרון, וכן לוחמים ערבים מכפרי הסביבה, שהחלו להמטיר אש על ראשון לציון הסמוכה. בקרב שנערך בתאריכים 19-18 במאי, כבשו את המחנה חיילי גדוד 52 של חיילי גבעתי, שהורכב בעיקר מבני ראשון לציון.
עבור הסגל וחניכי הקורסים המתקדמים הוקם בית קולנוע צריפין, ליד המרכז המסחרי שהקימו הבריטים ב-1924, ובריכת השחייה שימשה את חיילי הבסיס, אך גם את תלמידי בתי ספר מראשון לציון הסמוכה. ״סרפנד הוא חתיכת היסטוריה של תולדות היישוב העברי והקמת המדינה״, מסכם פרופ' קדיש. ״יש לקוות שמי שמופקד על פעולות הפינוי והבינוי של המחנה, ידע לשמר בתוכו לפחות חלק מההיסטוריה למען הדורות הבאים״.
התרעות פיקוד העורף