לפעמים מספרים מדברים טוב יותר ממילים.
במאי 1945, כשהתברר שהיינץ פרוסניץ, אז בן 18, לא שרד, כתבו שתיים מחברותיו -האחרונות שנותרו בפראג אחרי שכל חבריו נשלחו לגטו טרזין ולמחנות ההשמדה - רשימה קצרה במקום הספד:
4,000 קילוגרם מצרכי מזון ישר לטרזיינשטט. 830 קילוגרם מצרכי מזון לבירקנאו ולגטו לוח' 600 קילוגרם ביגוד ומצרכי מזון לזקסנהאוזן ולהמבורג, בלי תמיכה ציבורית, בלי אמצעים, מיוזמתו שלו, בסיכון עצמי, תחת חרב דמוקלס של הגסטפו מאחורי מה שנראה כמו רשימת מכולת ענקית, מסתתר סיפור גבורה מדהים ויוצא דופן של נער יהודי אחד, יליד פראג. נער שהקים לבדו מפעל ענק, בסדר גודל תעשייתי כמעט, למשלוחי מזון וכסף ליהודים הכלואים בגטאות ובמחנות, מתחת לאפם של הנאצים.
״בימינו המספרים האלה לא אומרים הרבה, אבל כיכר לחם אחת שהגיעה למחנה בירקנאו ב־1944 הייתה שווה את משקלה בזהב - לא רק בערך התזונתי, או באפשרות לשרוד עוד קצת, אלא בתחושה שמישהו עוד זוכר אותך בכלל בעולם שבחוץ״, מספרת אמי, רות בונדי, ילידת פראג, גם היא מאלה שקיבלו חבילת מזון מפרוסניץ במחנה בירקנאו, על אף שכלל לא הכירה אותו. ״אחרי המלחמה חיפשתי אותו, להודות לו״, היא מספרת, ״התברר שהוא הומת באושוויץ ב־28 באוקטובר, 1944, ממש ביום האחרון לפעילות תאי הגז במחנה ההשמדה. איזו טרגדיה״.
כעת מועלה סיפורו, יחד עם סיפורם של כמה עשרות יהודים אמיצים במיוחד, שעשו מעשי טירוף של הסתכנות אישית להצלת אחיהם. ספר וכנס, בשם ״עלה איתי בגורלי״, (הוצ' יד ושם, בעריכת אברהם מילגרם), עוסקים ביהודים שהצילו יהודים תחת ובזמן הכיבוש הנאצי - מעין ״חסידי אומות עולם״ יהודים, אם תרצו.
לא במקרה, מסתבר, הגיע תורם של היהודים מצילי היהודים לקבל הכרה ממוסדת רק עכשיו, 70 שנה אחרי המלחמה (אם כי רבים מהם הוזכרו פה ושם במהלך השנים). ״ההנחה הבסיסית הייתה שמדובר במעשה מתבקש של סולידריות טבעית, לפי הערך של 'כל ישראל ערבים זה לזה'״, מספרת ד״ר יעל נידם-אורבייטו, מנהלת מכון המחקר הבינלאומי של ״יד ושם״. ״לא נתנו ציון לשבח ליהודים שהצילו יהודים, כי ראו בזה משהו מובן מאליו, בבחינת 'הכל נשאר במשפחה'״.
היינץ פרוסניץ, יליד 1926, ילד ג׳ינג׳י צנום, לא מרשים במראהו אך נבון ומהיר תפיסה, חבר לקבוצה של עשרה בני גילו בשם ״הבלגה״ (השם נגזר ממדיניות היישוב היהודי בזמן הפרעות). גם דודתי, דיטה בונדי, הייתה בקבוצה. המדריך של ״הבלגה״ היה פרדי הירש, בוגר מחניכיו בעשור, מדריך נערץ במיוחד, שגילם במראהו (״אפולו עם אף יהודי״) ובאידיאלים שלו -חוסן גופני, חישול פנימי וסולידריות הדדית - את היהודי החדש שעמד לצמוח בארץ ישראל.
בקיץ 1941 הכל השתנה. ההגירה נאסרה, ופעילות תנועות הנוער הציוניות נאסרה. בספטמבר כבר חויבו כל היהודים לשאת את הכוכב היהודי הצהוב, ובאוקטובר הודיע נציב הפרוטקטורט הגרמני בפראג, הגנרל ריכרד היידריך, לקבוצת עיתונאים, שבקרוב יפונו 5,000 יהודים מפראג. ימים ספורים לאחר מכן קיבלה ההנהגה היהודית בפראג במפתיע הודעה על משלוח של אלף איש, כנראה ללודז׳. ליוצאים ניתנו 24 שעות להתכונן.
התרעות פיקוד העורף