יהודי, קצין בצבא האדום, בשערי אושוויץ: "זכרון שנחרט לי לכל החיים"

עם 50 מדליות תלויות עליו, שוקל הז׳קט של מוייסי 3 קילו. בתו בלה מניחה אותו על כתפיו כאילו היה שריון אבירים. אבל כבר בהתחלה לא מרגיש מוייסי נוח בשריונו. הוא משחיל ידיים ומנער שכם, כמבקש להשיל מעליו רסיסי עבר כבד.

לפני 70 שנה היה סטרשי־לויטננט (סרן) מוייסי מלקיס בין הראשונים שהגיע לשערי אושוויץ. המדליה האחרונה על חזהו היא זכר לאותו אירוע היסטורי. כבוד שגריר רוסיה בא במיוחד למועדון הווטרנים בחדרה להעניק לו את העיטור. לפני שנתיים זכה בתעודת הוקרה מטעם ממשלת פולין ובה נכתב: ״מוענקת לך כלוחם הצבא האדום ששחרר את מחנה אושוויץ״.

״קיבלנו תדרוך בדרך לאושוויץ״.

הם נכנסו לבלוק. ראו דרגשי קומתיים, צרים מלהכיל אדם. מעבר לזה הוא זוכר את הריח. יותר נכון, הסירחון. זה שהיתמר מהגופות שהושלכו במעבר. ״לא יכולנו להישאר יותר מ-5 דקות. ברחנו החוצה. המשכנו למשרפות״.

משימת היחידה שלו הייתה להקים מטבח להאכיל את הניצולים. לפני כן הסבירו הרופאים שאסור לתת להם להתנפל על האוכל. ״אני זוכר אותם עומדים עם הקערות שלהם. עומדים בשקט. לא נדחפים, למרות הרעב״.

לאחר כמה ימים באושוויץ, שטף הניצחון לקח אותו דרומה. הוא הגיע לצ׳כוסלובקיה והתקבל שם במצב רוח מרומם וכוסות בירה. לילה אחד רכב על אופנוע ובכליו מסמכים למפקדת החטיבה. לפתע נפתחה עליו אש. הוא חשב שאלה הגרמנים. אלה היו הרוסים שחוררו את האוויר בכדורי שמחה. ״זאת הייתה הפעם הראשונה שפרצתי בבכי. 'נשארת בחיים', אמרתי לעצמי״.

אבל כעבור כמה חודשים גמל אותו סטלין משמחתו. המנגנונים שאלו אם יש לו קרובים באמריקה, הוא השיב שלא, הם גילו שיש - איזה דודה בדטרויט. ״אתה מרגל אמריקאי״, האשימו, הוא הושלך לכלא, שוחרר כעבור שנה, עסק ברפואת שיניים עד שעלה.