שנה אחרי שאלי כהן נתלה בדמשק, מרגל גם אחיו אחר סוריה. "רוצה לראות עמדה של המודיעין הסורי?", הוא מעביר לי את המשקפת, "כוון אל הרכס הירוק, לך עד הקצה ותראה אנטנה". אני שואל אם ידווח עכשיו למוסד. אברהם כהן מחייך ויורד מגג הבניין שהיה המפקדה הסורית בקוניטרה.
אלי כהן היה הגדול והידוע שבמרגלי ישראל. איש מרשים ואמיץ, שתשדורותיו מלב הממשל הסורי סייעו לצה"ל גם במלחמת ששת הימים. "לולא נתפס היה עוד נבחר לנשיא סוריה", אומר לי אחיו.
בנובמבר 2011 שב כהן לארץ וקורא שהאלמנה נדיה קיבלה חומר מארכיון צה"ל. מנהלת הארכיון מסכימה לתת גם לו דיסק עם פרוטוקול המשפט. פה הוא מגלה את עמוד 20 מישיבת בית המשפט ב־1 במרץ 1965. העמוד הזה נפקד מהחומר שקיבל 30 שנה קודם לכן משמואל שגב, מחבר הספר "בודד בדמשק". וכך נאמר בסייפא של העמוד האבוד:
בית הדין: "ספר איך התחלת איתו (לא נאמר עם מי - מ"ח)".
אלי כהן: "היה יום גשום. עלינו אליו ואמרתי לרס"ן שהאמריקאים מוכנים לשלם 50 אלף דולר על אינפורמציה בקשר לחיל הים הסורי".
"בשבילי זה היה האקדח המעשן", אומר כהן, "זה הסתדר עם מה שסיפרה אלמנת פרחאן אל־אטאסי".
לאחר שנתלו משה מרזוק ושמואל עזאר, מנידוני קהיר, הובא לארץ לקורס מודיעין והוחזר לאלכסנדריה. באוניות "הלניק מדיטרניאן ליין" שיגר לישראל נשק שגנבו הבדואים משדות הקרב הנטושים באל־עלמיין. לאחר מבצע קדש נעצר עם הזרים, גורש ממצרים וב־8 בפברואר 1957, ערב שבת, נחת בנמל חיפה. מכר נותן לו את הכתובת של מוריס אחיו, אך הוא תועה בדרך. מוריס יוצא אליו ומביא אותו לבית המשפחה בבת ים. "אני זוכר אותו בחליפה, פנים קורנות, משדר שהוא איש לא פשוט", אומר אברהם.
"שאלתי על 'עסק הביש'. הוא ענה: 'אני כאן העולה החדש, אולי תספר לי אתה'".
בלחץ המוסד הוא מפוטר מהמשביר, כדי לאלצו לעבור למודיעין. הפיטורים מתרחשים בתקופה קריטית, בדיוק כשהוא מתכנן את נישואיו לנדיה, אחותו של הסופר סמי מיכאל.
אלי כהן: "המזרחים שבאים לארץ, לא נותנים להם עבודה".
(מתוך פרוטוקול המשפט כפי שהוא מופיע בארכיון צה"ל)
בארץ מתהדק באינטנסיביות הקשר החדש עם המוסד. "סמעאן" (שמעון סומך) מציע שיתגייס, ובמכתב מ־25 באוקטובר 1959, עונה אלי כהן: "החלטתי שתשובתי תהיה חיובית". הוא מיועד לקע"ם, אך כשהאיחוד בין מצרים לסוריה מתפרק, הוא מתוכנן לסוריה ומתחיל לעבור הכשרה.
בית הדין: "לשם מה לימדו אותך את הדת המוסלמית?"
אלי כהן: "פשוט. תעודת הזהות תהיה מוסלמית".
בית הדין: "כלומר, אתה רוצה להיכנס לדת המוסלמית דרך הריגול".
כהן: "לא".
בית הדין: "זאת אומרת אתה מנצל את הדת".
כהן: "הכוונה בתעודת הזהות".
בית הדין: "תנצל את הדת המוסלמית, תיכנס לסוריה על יסוד זה שאתה מוסלמי".
כהן: "אני מוסלמי".
בית הדין: "ככה, יחרב ביתכם, אלוהים סימא אתכם, עיוורים. לימד אותך (המדריך שלו – מ.ח) להתפלל?"
כהן: "לכרוע ברך".
בית הדין: "לימד אותך הכל?"
כהן: "תמיד עשיתי שגיאות".
בית הדין: "הדת, יא כהן, זה דבר יקר, אין זה סתם טקס, אין פירושה שאם מישהו אמר: 'אללה אכבר' הוא נעשה מוסלמי".
לפי מה שנכתב עד כה, חדר כהן לסוריה בעזרת איש שפגש במקרה על האונייה "אספרייה", ששטה במסלול גנואה־אלכסנדריה־ביירות. מאג'ד שייח' אל־ארד שמע בדמשק על סיפור השיבה המופלא של כאמל אמין ת'אבת. עכשיו הוא מציע לו לשים את מטענו במכונית האופל קפיטן 62' שלו. אבל מתמליל החקירה בערבית במשפט עולה תמונה אחרת. אל־ארד היה איש עסקים סורי שחי בזמן המלחמה בגרמניה הנאצית והיה נשוי ליהודייה, מה שיעורר תמיהה.
אב בית הדין: "איך התחתנת עם יהודייה?"
אל־ארד: "לא ידעתי שהיא יהודייה. כשנודע לי התגרשתי".
אבל אלי כהן לא משדר רק מביתו ולא רק בחשאי. ג'ורג' סיף, מנהל השידור בספרדית ברדיו דמשק, מסדר לו פינה קבועה בתוכניתו. בפתיח לתוכנית ב־21 בפברואר 1962 אומר הקריין: "נמצא איתנו היום בדמשק האח כאמל אמין ת'אבת שחי בנכר, צעיר שהיגר מארצו כעלם ושב אליה כגבר. לבו מלא באהבת הארץ, אשר בה חייך לראשונה חיוך של אור. הוא חזר כדי לחיות בין פרחיה בצל החירות והתפארת הלאומית". כאן פונה המגיש אל כהן ושואל: "האם ארצך נראית לך כמו שחלמת?".
כהן: "ישנם דברים טובים. טובים מכל מה שחשבתי וחלמתי. וישנם דברים טובים פחות".
אלי כהן סייר בין שלוש לחמש פעמים בגולן. הוא לא יואשם בריגול אלא בחדירה לאזור אל־עאל (בערבית: מקום גבוה), שהיה אז שטח צבאי סגור. בחקירותיו יודה כי את הידיעות הצבאיות החשובות דלה מסיוריו באל־חמה. במיוחד כשנלווה למועזא זאהר א־דין, אחיינו של הרמטכ"ל הסורי שחתום על הנייר הבא:
אישור מס' 1/31/251/17265 לאל־חמה:
1. אמין כאמל ת'אבת.
2. אזרח ארגנטינאי אבל סורי במקור.
3. מטרת הביקור: רחצה.
4. תאריך היציאה: 19.10.62. חזרה ב־30.10.62
הערה: על נושא אישור זה לפנות לענף המודיעין בקוניטרה כדי להחזירו.
על החתום: עבד אל כרים זהר א־דין, מפקד הצבא"
בית הדין: "הלכת גם למקומות אחרים?"
כהן: "ביקרתי באל־חמה".
בית הדין: "שם העברת ידיעות על הצבא והגבול?"
כהן: "פעם אחת קיבלתי ידיעות".
בית הדין: "מה ראית באל־חמה?"
כהן: "נועדתי שם עם הקצינים. פעם בדרך חזרה ראינו טנקים. אימונים, זאת אומרת".
בית הדין: "ביקרת בחזית?"
כהן: "לא. מעולם".
בית הדין: "איך כתבו העיתונים שביקרת בחזית?"
כהן: "לא ביקרתי בחזית מעולם".
בישיבה אחרת של בית הדין נחקר נאשם אחר, מחמד מעדי, ממקורותיו של אלי כהן.
בית הדין: "מה הם האזורים שעברתם דרכם, ועל מה שוחחתם ביניכם?"
מעדי: "אדוני, נסענו במכונית".
בית הדין: "אני מציג לך שאלה מדוע אינך משיב עליה? האם אינך רוצה לענות?"
מעדי: "אדוני, אלוהים עדי, אלוהים עדי, אלוהים עדי".
בית הדין: "אל תישבע, מה הדברים שמסרת? אמרת כי מסרת לו דברים, ספר אילו דברים מסרת לו".
מעדי: "אלוהים עדי שלא מסרתי לו שום ידיעות".
בית הדין: "פעם בא אליך ופעם ביקר אצלך במיניסטריון ומשם יצאתם לאל־קוניטרה".
מעדי: "הראיתי תוכניות על תכנון העיר קוניטרה עצמה".
בית הדין: "מדוע הראית לו את התוכניות?"
מעדי: "לא הראיתי לו. במחילה ממך, אדוני, היינו ארבעה אנשים במשרד".
בית הדין: "מדוע אתה משקר?"
מעדי: "אלוהים עדי שאיני משקר".
בית הדין: "אתה משקר. כהן, ספר על המברקים. הידיעות שלקחת ממנו ושלחת אותם לישראל ואשר אמרת כי קיבלת אותם ממעדי".
כהן: "כאשר הלכתי איתו לאל־חמה, אמר לי כי שם, למטה, הכנרת".
פעם בחצי שנה הוא מגיע לחופשה בת חודש בארץ. תמיד עמוס מתנות. גם לאחיו מוריס, שעובד אף הוא במוסד בלי שיידעו זה על זה. פעם הוא מביא לו נעלי בית שעליהן מילים בערבית. סביב זה מתפתח דיאלוג שמתנהל בערך כך:
מוריס: "איפה קנית?"
אלי: "בגאלרי לפאייט".
מוריס: "בלפאייט כותבים בערבית?"
אלי: "אולי הביאו מטורקיה".
מוריס: "בטורקיה הפסיקו מזמן לכתוב באותיות ערביות".
"אז כבר ידענו מפי מוריס המנוח".
אז למה חזר לדמשק? אברהם מסביר שפעמיים בשנה, כשאחיו הגיע לחופשות, נפגש עם אלופי צה"ל. מספק, לבקשתם, הבהרות והרחבות על המידע שהעביר. הרמטכ"ל דאז יצחק רבין ראה אותו כמה ימים קודם שעזב את הארץ בפעם האחרונה. "אלי הבין שאין לו תחליף, קיבל עליו את הדין באהבה ובמסירות נפש ונסע לדמשק".
אברהם כהן, ששירת אז בחיל הקשר, ראה בוקר אחד ידיעה קטנה בעיתון: "סוריה טוענת שתפסה מרגל". "הייתה לי הרגשה לא טובה", הוא נזכר. כשהגיע לביתם של נדיה ואלי ראה התקהלות. "הבנתי שהאסון כבר קרה".
101 ימים חלפו בין תפיסתו של אלי כהן להמתתו. "ואתה חייב לשתוק. דיבורים, כך אומרים לך, יפגעו במאמצים להחליף אותו, להמתיק את עונשו". למשפחה מבטיחים שמנסים הכל. שגם אם יראו אותו תלוי, ייתכן שזה לא הוא. "הרבה זמן חשבנו שעוד יחזור".
"מאיר עמית (אז ראש המוסד) הציע, באמצעות עורך הדין הצרפתי ז'אק מרסייה, למסור לראש המודיעין הסורי אחמד סווידאני מידע על קושרים נגד הנשיא אמין אל־חאפז תמורת המתקת העונש של אחי".
"לא ידעו שסווידאני הופעל בידי צלאח ג'דיד (גנרל, ממנהיגי הפיכת הבעת') נגד הנשיא. למעשה, הציעו לקושרים מידע נגד הקושרים".
באמצע שנות ה־70 יובא בחשאי לארץ הרב נסים אנדבו-כהן, שהיה עם אלי כהן בשעותיו האחרונות. הוא נפגש עם נדיה. עוזרו יספר כי הנידון למוות ידע בעל פה את התפילה שלפני. הרב הוא שהתרגש והתבלבל. אלי תיקן אותו.
"אלי לא עוזב אותי. הוא כל הזמן במחשבות. אבל חומרים חדשים מעניינים אותי יותר מסמלים".
"כי הרבה שאלות לא נפתרו. לפני עשר שנים אמר לי המפעיל שלו בארגנטינה: 'אתה יודע שאלי בכלל לא היה בגולן?'. שאלתי: 'היית המפעיל שלו בסוריה?', הוא אמר שלא ונאלם".
"כבד, אבל לא בחרתי בזה".
ליד בניין המפקדה הסורית בקוניטרה קריאת העורב נשמעת. הערב יורד, והלהקות מתכנסות אל צמרות קירחות. לאברהם דחוף להכניס אותנו לחדר האלוף זיאד אל־חרירי שישב פה. בתקרת המסדרון שלידו חור סימטרי מפצצה של חיל האוויר. והנה חדר המודיעין שפרוץ לרוח. לוע הארי. כאן היה אלי כהן מציג את אישור הכניסה לגולן ולכאן היה מחזיר אותו. דליה ממש מצליחה לראות אותו. מוקף אנשים, אבל בודד. רגוע, אך משהו מתוכו זועק: "זהירות, זהירות".
כשהתנים מייללים בחשיכה, אנחנו יוצאים מהבניין החרב. מוצאים לפנינו פסל של מנעול, שמסמל את בית הסוהר שבו נכלא אלי. אברהם שולף את צרור מפתחותיו ומנסה לפתוח את המנעול.
התרעות פיקוד העורף