״התמונות והצרחות החזירו אותי לאסון, הכל צף וחוזר״, כך אומרת לירון בן־דוד (41) מירושלים, שהיא ובעלה נפצעו קשה באסון באולמי ורסאי בירושלים ב־24 במאי 2001. 23 חוגגים נהרגו ומאות נפצעו בקריסתה הפתאומית של רצפת האולם.
״הסרטונים שרצים ברשת מזכירים מאוד את אסון ורסאי״, ממשיכה בן־דוד, ״נכון, אצלנו היו יותר הרוגים ופצועים, אבל האנשים עוד לא מבינים לקראת מה הם הולכים וכמה האסון הזה הולך ללוות אותם כל החיים. אני אישית עברתי כמה ניתוחים, אבל עיקר הקושי הוא להתמודד עם הכאב כל החיים. זה משהו שמלווה אותי כל הזמן. אתה חי בתחושה ששום דבר לא בטוח, שבכל רגע אפשר להיפצע או לאבד את החיים.
"צפיתי בסרטון שהתפרסם ברשת ושמעתי את הצרחות. זה הזכיר מאוד את מה שעברנו. לבי עם המשפחות, כי זה לא משהו שעובר. זה ילווה אותם כל החיים שלהם, גם את אלו שישבו באירוע ולא קרה להם כלום. לא למדו כלום מהאסון שלנו".
בן־דוד משחזרת את האירוע הטראומטי בערב ההוא במאי 2001: ״החתן היה קולגה של בעלי. הגענו לרחבת הריקודים וכשאני רוקדת, פשוט ראיתי את הרצפה נפתחת תחתי. למזלי בעלי אחז בי ונפלנו יחד. איבדתי את ההכרה, ובתוך ההריסות הוא לא עזב אותי וקרא בשמי. לא האמנתי שאצא מזה. הייתי אמא לילד בן שנה וחצי, והייתי בטוחה שזהו, שאני לא יוצאת מזה בחיים. שמעתי צעקות וצרחות של אנשים שקוראים לעזרה ולאלוהים ומילות פרידה, ותוך כדי כל הבלגאן הזה בעלי חפר חור והצליח לקרוא לעזרה.
״באותו זמן לא הבנתי את חומרת הפציעה שלי. הייתי פצועה קשה ורק אחרי שנכנסנו לאמבולנס ראיתי שגם בעלי פצוע קשה. אושפזנו באותה מחלקה. עברתי ניתוחים רבים ורק רציתי להמשיך הלאה, אבל זה לא עוזב, לא מרפה״.
התרעות פיקוד העורף