הצטרפתי ל"מעריב" בקיץ 1988, בימים שבהם העיתון עוד היה פרוש כמו מפת תחרה על השולחן בצבעי שחור לבן אופנתיים, והגשר היה בסך הכל גשר, כולה גשר. חלק בלתי נפרד מהנוף שהשתקף מהחלון המזרחי. גשם, חמסין, הגשר עמד ושתק, העמיס על כתפיו מאות אלפי מכוניות, ניסה להקל על הצומת שנאבק בעומס. מבט אחד לכיוונו הבהיר אם ליד הקריה יהיו פקקים או שהדרך פנויה, המפתחות בפנים, סע לאט.
במוצאי שבת, כשהיינו חוזרים ממשחק העונה בנתניה, ממהרים להקדים את הדד־ליין, היינו צריכים לקחת את הגשר בחשבון - יחד עם משאיות הענק שחיכו בטור ארוך לתורן לכניסה לשוק הסיטונאי הסמוך. מפלצות מתכת שאפשרו רק סדק קטן כדי להשתחל לחניית העיתון. אפשר היה לעמוד שם דקות ארוכות ולהתחנן לנהגים שייתנו לפונטו המסכנה זכות קדימה, או לתפוס אומץ ולתת גז, על הבאב אללה. פעם זה עלה לי בדלת מחוצה ובחבלות יבשות. וכן, לכו תחליפו פרטים עם נהג קצת פחות רחב מסמי טריילר.
מיתולוגיה שלמה אפשר לכתוב על הגשר והסביבה, דמויות שמכירות אותו מיומו הראשון. חנות “לרנר מכשירי כתיבה”, למשל, עומדת ברחוב קרליבך 15 משנת 1962, פרויקט של צילה ואריה לרנר. צילה עבדה במקום עד גיל 80, והפסיקה לעבוד כשחלתה. היום נמצאת בחנות כלתה, רחל, שמגיעה בוקר־בוקר כבר 45 שנה, עוד לפני שהקימו את הגשר.
“מה היה שם? בסך הכל דרך עפר”, היא צוחקת. “הבנייה לא הייתה תהליך מייגע כמו היום, כי לא היו הרבה מכוניות. הוא לא הפריע לתנועה ולא דיברו עליו כל כך הרבה. הוא לא שיבש את מהלך החיים”.
כל הנוף של רחל השתנה עם השנים. פעם, על הבוקר, סבלי השוק הסיטונאי היו באים לקחת עיתונים כדי לצרף אותם לקפה של שחרית. המשרדים הסמוכים היו מזמינים דיו למכונות הכתיבה ודפי קופי טריים. היום היא לא מחזיקה עיתונים, יש לה דיו למדפסות, ואת השוק הסיטונאי החליף פרויקט בנייה ענקי של משפחת גינדי, שהרבה יותר מטריד אותה מהעבודות בצומת. “עכשיו הרחובות יותר מטונפים”, היא משוכנעת.
גשר מעריב. בפרסום אחד כתוב שאורכו מעל 200 מטרים, בפרסום אחר הרבה יותר, גובהו 4.65 מטרים, רוחבו 8 מטרים. האדריכל שאחראי עליו הוא בלגי, אבל משרד המהנדסים שעמד על הביצוע נמצא ממש קרוב, סמוך להצטלבות הרחובות המסגר ויצחק שדה - משרד “ירון־שמעוני־שחם”, הוותיק.
“מהחלון שלי אני רואה את הגשר”, אומר דני שחם, מבעלי המשרד. “זה לא היה פרויקט גדול מבחינתנו. זה היה גשר זמני והתייחסנו אליו כאל כזה. תכננו שניים דומים - אחד בצומת מעריב ואחד בשדרות רוקח”.
בניית הגשר הייתה מהירה יחסית בגלל המבנה הפשוט, רק שהעיתונים מאותה תקופה מספרים שהקבלן המבצע, “בינוי ופיתוח בנגב”, האט את העבודות מאחר שהכסף, לטענתו, לא הועבר לו בזמן. רק כשהגורמים המעורבים הגיעו ביניהם להסדר, שבו העבודות לסדרן במלוא המרץ.
חברת “בינוי ופיתוח בנגב” נוסדה ב־1970 על ידי דוד זמיר ז"ל, משה רידניק ז"ל ודב רידניק ז"ל. היא עסקה בכריית אבן ובעבודות עפר, פיתוח ותשתיות. דניאלה, אלמנתו של זמיר ז”ל, זוכרת במעומעם את ימי הגשר הראשונים. “לא זוכרת שהיו בעיות עם התשלום, רק יודעת שלא הרוויחו טוב על העבודה”, היא טוענת. “בעלי עשה עבודה מצוינת. השם של החברה הלך לפניה. היא עבדה הרבה בסביבות סדום, וכנראה שבגלל זה גם הביאו אותה לתל אביב. בעלי עבד ממש עד שנפטר בשנת 2000”.
רחל לרנר זוכרת את יום חנוכת הגשר ב־7 ביולי 1976, שלושה ימים אחרי שלוחמי צה”ל חזרו עטורי תהילה מאנטבה לאחר שחרור חטופי מטוס חברת אייר פראנס. השם הרשמי הוא “גשר הנשרים”, כשמתחתיו יש לוחית ועליה כתוב: "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" (שמואל ב', פרק א'). "תהילת נצח לחיילי צה"ל שחילצו בני הערובה מאנטבה, אוגנדה, יום א', ו' בתמוז תשל"ו, 4.7.1976”.
כל בעלי החנויות יצאו אז לרחוב לראות את הפלא החדש באזור. שרים ונכבדי העם הגיעו. “זה היה טקס מרשים, יחסית לימים ההם. בימינו זה נראה משהו צנוע”, רחל הסבירה. “לא הייתה אז תקשורת כמו שיש היום, למרות שבגלל בית מעריב הסמוך הגיעו רבים וגם עיתונאים זרים, כי תא כתבי החוץ ישב בבניין”.
בתחילת חודש מרץ 2002 מיהרו עיתונאים לקצה הדרומי של הגשר, מול מסעדת "סי פוד מרקט", לאחר שהמחבל אברהים חסונה פתח בירי במקום, רצח שלושה ופצע 35 אזרחים, רובם מבאי המסעדה. אחד הפצועים הוא שלמה דוד, איש עסקים אמיד שעשה את מרבית הונו במקסיקו סיטי ונפצע באורח קשה בפיגוע. דוד מצא את עצמו בלי עין, עם שיתוק מוחין חלקי, קושי בדיבור ואיבוד זיכרון. 100% נכות. “זה אדם שחייו התהפכו והפך לשבר כלי”, מספר פרקליטו עו”ד רן עמיאל.
ב־21 בינואר 2015 ביצע שוהה בלתי חוקי פיגוע דקירה בנוסעי אוטובוס קו 40 של דן, ליד הגשר, ופצע 12 איש.
לגודוביץ כבר נמאס לשמוע מהגשר והוא בכלל מגיע לנקודת רתיחה כשמדברים איתו על הרכבת הקלה. “מהיום שהייתי מהנדס עיר ועוד קודם לימדתי, הטפתי וחינכתי - שלא תעבור רכבת קלה בתל אביב”, הוא יורה. “אתם תראו שצדקתי, ותרגישו את זה בדרך הקשה כשהכל ייהרס ומתוך החורבות יצעקו ‘געוואלד, מי עשה את זה?’. לשאלה מי צריך רכבת קלה אין תשובה עד היום”.
גם דני שחם, ממשרד המהנדסים שתכנן את הגשר, לא מזיל דמעה עקב פיצוצו הצפוי של הגשר. “אתה יכול להתייחס לזה כמו לבניין של שמונה קומות שמורידים בפינוי־בינוי ובונים במקומו בניין של 40 קומות. זו דינמיות של עיר שצריכה רכבת קלה. קשה לעשות את זה בלי להפריע למישהו. רק חבל שלא מנצלים את הגשר לפתרון בעיות אחרות”.
בסופו של יום לא ברור מה יותר מפחיד אותנו: השינוי בנוף הכל כך מוכר או הפקקים הצפויים. בסך הכל, אחרי שמורידים את הנוסטלגיה, מדובר בגשר אפור, יבש - בוודאי לא כמו גשר אלכסנדר השלישי שנמתח מעל לנהר הסיין בפריז או גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו. “לדעתי, עושים יותר מדי רעש”, מסכמת רחל לרנר מהחנות למכשירי כתיבה. “הרבה יותר מדי, ואני תמיד משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה. עוד יהיה טוב, רק תאמינו”.
התרעות פיקוד העורף