ארבעים ספורטאים ייצגו את ישראל במשחקי האולימפיאדה בלוס אנג'לס וחזרו משם בתחילת החודש כשעל צוואריהם 62 מדליות.
דלית קמרט, בת 31 מהרצליה, היא אחת מהנשים שזכו להגשים את עצמן דרך הארגון. דלית החלה להתאמן בקיאקים לפני כחמש שנים. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון כיוון שבהתחלה היא פחדה לעלות על הקיאק, פחדה לטבוע, אבל היום היא נהנית מכל רגע תודות לכוח הרצון שלה.
היא מספרת כי בילדותה היא בכלל הייתה אצנית ובבית הספר הייתה עוקפת את כולם, אבל בניגוד לקיאק – היא לא אהבה את זה וכנראה זה מה שמשותף בתחרות ה"ספיישל" – כולם נהנים ואוהבים את מה שהם עושים.
ילדותה לא הייתה פשוטה, היא נולדה בקוסטה ריקה ועלתה לארץ עם משפחתה לפני 19 שנה. מאז אימה חזרה לקוסטה ריקה, אחיה עבר לקנדה, אבל אחותה והדודים נשארו בארץ ולכן היא ממש לא לבד כמו שהיא מדגישה במהלך הריאיון שוב ושוב.
"לא היו לי חיים עצמאיים כמו פה בארץ כי ההורים שלי גרו על הר וזה היה נורא מסוכן לצאת מהבית. כל יום הייתי יוצאת מהבית לבית הספר וחזרה וזהו. ככה כל יום במשך 12 שנה".
"היום אני עושה הכל לבד, עובדת במלון 'שפיים' ואני יכולה להגיע לכל מקום שאני רוצה. לפני זה, בקוסטה ריקה, הייתי במקום לא טוב ולא תיארתי לעצמי שאני אגיע להכי גבוה".
לתחרות בלוס אנג'לס המשפחה הגיעה לעודד אותה בהרכב מלא ואפילו אחותה, שיומיים לפני הטיסה אמרה לה שהיא בסוף לא תוכל להגיע, הפתיעה אותה והגיעה.
לפני כשנה דלית החלה להתאמן באופן קבוע לקראת התחרות במקצה היחידים וב-unified, מקצה בו מתחרים בזוגות. במקצה זה, דרך אגב היא זכתה בשתי מדליות כסף (200 ו-500 מטר) אבל מעידה שהיא גם מאוד אוהבת את מקצה היחידים, בו זו רק היא והקיאק. במקצה זה היא זכתה במדליית זהב ב-200 מטר.
דרמה קלה נרשמה כשהתברר שהמשלחת האיראנית תהיה עם המשלחת הישראלית על אותו המטוס אך מהר מאוד התברר ששום דרמה ושום נעליים: "האנשים שם מדהימים, כיף להיות בחברתם. הם בדיוק כמונו, עם אותן הבעיות והיה כיף לדבר איתם", דלית סיפרה.
דלית עדיין לא מאמינה: "אני בהלם, זה פשוט חלום, חלום שהתגשם. לפני התחרות אמרתי בצחוק שאני לא חוזרת בלי מדליית זהב ובסוף זה מה שקרה!".
"לפני חמש שנים כשהתחלתי להתאמן בכלל לא חשבתי שאני אגיע לאולימפיאדה, אבל לאט לאט אחרי כל האימונים שעברתי, אמרתי לעצמי שאני יכולה לזכות במדליה".
"שמחתי ואפילו זלגו לי דמעות מרוב שמחה".
את דלית אימן סתיו לוטן, מי שהיה אלוף הארץ לנוער בחתירה בקיאקים ומאיר גרוס שגם מרכז את הענף וליוותה אותה נועה שובל, שהשתתפה עמה במקצה ה-unified.
אלמוג טייב, בת 20, מתגוררת ב"מעון אתגר" בקיבוץ להבות חביבה ליד חדרה. היא זכתה בתחרות במקום שני בקפיצה לרוחק, מקום שני בריצת שליחים ומקום רביעי בריצת 100 מטר. היא ותיקה בתחרות וזו פעם רביעית שהיא משתתפת בה.
ליליאן כהן, אם בית ב"מעון אתגר" נזכרת שכשאלמוג הגיעה, הם בדקו מה היא אוהבת ובמה היא טובה כדי להמשיך ולקדם אותה. מיד הם ראו שהיא טובה בספורט ואלמוג גם אמרה שהיא אוהבת ריקוד אז הם הביאו לה במיוחד מורה לריקוד.
עינת כפטל, עובדת סוציאלית המלווה את אלמוג, מספרת על תחילת הקשר ביניהן: "אלמוג הגיעה בגיל 12, ילדה עם קשיי הסתגלות-חברתיים וביטחון עצמי נמוך. היא הייתה עם חוסר אמון בסביבה, בחברת המבוגרים, עם התנהגות חשדנית. היה לה מאוד קשה לקבל סמכות ובעצם אנחנו התחלנו איתה בתהליך כשהדבר הראשון זה ללמד אותה לתת אמון באנשים שאוהבים אותה ודואגים לה".
"מהר מאוד היא החלה לקבל פידבקים להצלחות שלה כי מגיעים בתחומים אלה מהר להישגים. כשהיא התחילה לקטוף את הפרסים, הביטחון העצמי שלה התחזק. ההערכה העצמית גדלה, היא יצרה קשרים חברתיים, החלה להישיר מבט, להקשיב לאחראים עליה ולשתף פעולה".
מאז עברו הרבה שנים ואלמוג כיום היא בחורה אנרגטית ועסוקה – מתאמנת פעמיים בשבוע בריצה, כמעט כל יום נמצאת בחדר הכושר ובין לבין גם מוצאת זמן לרקוד בלט, קלאסי והיפ הופ.
כשהמשלחת מהמשחקים חזרה לארץ, עשו לה הפתעה בנמל התעופה בן גוריון, הגיעו עם אוטובוס עמוס באנשים, שלטים ודרבוקות. הם שרו וניגנו וריגשו את הספורטאים ואת כל מי שהיה בטרמינל.
"אם יש תחרות אז אני לחוצה, אני פוחדת שאם לא אנצח אני אהיה עצובה אבל עכשיו אני שמחה. אני מאוד מרוצה מההישגים וזה לא משנה לאיזה מקום הגעתי, העיקר שיש מדליה".
"אני עוזרת לילדים - מחליפה להם טיטולים, נותנת להם בקבוקים, משחקת איתם. זה נותן לי הרגשה טובה".
ליליאן ועינת מדברות על אלמוג עם המון רגש ועינת מדגישה שלאלמוג לא היה הרבה מזל בחיים. "אני קיבלתי ילדה והיום אני מסתכלת על אישה צעירה כך שגדלנו יחד איתה, כולנו התבגרנו".
"היום אני רואה אישה צעירה עם המון אפשרויות, מה שלא היה בהתחלה. יש לה יכולת לבחור בין דברים, יש לה את היכולת לקבוע את גורלה. הרבה פעמים כשאנחנו חושבים על העתיד שלה היא שותפה פעילה, יש לה קול, היא יכולה להביע את דעתה ויש מי שמקשיב בצד השני. היא כבר לא הילדה הקטנה שהגיעה לפה בגיל 12 והיינו צריכים לרדוף אחריה, היום אנחנו מסתכלים לה בגובה העיניים, סומכים עליה. יש בה משהו אחר, היא משהו מיוחד. היא יודעת להעריך, היא לא רואה את זה כמובן מאליו, היא יודעת שכמו שזה הגיע זה גם יכול ללכת. אם היא לא תבחר בדרך הנכונה זה יכול להיגמר".
בסיום השיחה עינת מספרת כי הן תמיד צוחקות אחת עם השנייה כשעינת אומרת לה "יום אחד תפרשי כנפיים ותלכי מכאן" ואלמוג עונה לה "מה פתאום, אני רוצה להישאר, זה הבית".
התרעות פיקוד העורף