שניים מנכדי, דוד המכונה דוני ומלאכי הלכו היום לכתה א', בתקוע ובכפר אדומים. ולא משנה באמת כמה פעמים זה כבר קרה קודם, עם הילדים שלי, ועכשיו עם הנכדים. תמיד יהיו לי דמעות בעיניים.
אבא שלי היה נוהג להגיע מירושלים לכפר אדומים כדי ללוות את ילדי- נכדיו לבית הספר ואני נוהג כמותו ומבטיח לכל אחד מנכדי כתה א' שלי שכל יום יגלו אוצר חדש. ילמדו משהו חדש. יתעשרו בידע ובחוכמה.
ואני מקווה שהבטחתי לא תופר. שהם לא יחדלו לחפש ושהמורים יעזרו להם למצוא. כשהבטחתי לדוני שכל יום ימצא אוצר, הוא פתח אלי עיניים ושאל אם דיברתי גם עם המורה שלו על זה.
ובכיתה של מלאכי בתקוע הראתה לי המורה, על הקיר, את כל האותיות. מא' עד ת'. וכיון שגם בעיניה נצצו דמעות, ידעתי שהיא מאלה שימצאו בכל יום אוצרות עם הילדים, בטח אם אותיות גורמות לה לזה.
ואני שואל אותך, אדוני הראיס, עכשיו בורחים? מה, כשנהיה קצת קשה אז מוותרים? למה אתה לא לומד מהיהוד, אצלנו אף אחד לא פורש ואף אחד לא מתפטר ואף אחד לא בורח, אלא אם כן מבריחים אותו.
תראה את שמעון פרס, הוא בן 92 ולא ממהר לשום מקום, תראה את ביבי, קדנציה רביעית, וכבר בשלישית היה גלידה. בקיצור, אתה שפן, אבו-מאזן, אני קורא לך לשקול שוב את צעדיך, הרי ברור שנתגעגע, אנחנו אליך, ואתה אלינו.
התרעות פיקוד העורף