קצת לפני המלחמה גברו געגועיו של איתן לתינוק שלו. אבל דורון נשאר בבית ואיתן השתעשע עם תינוקם של רותי ושלום נווה מבית הכרם. בלילה עמדו הצנחנים לעלות על העיר העתיקה ותושבי השכונה הירושלמית אירחו אותם ערב הקרב. איתן ויתר על הקפה ושיחק עם הילד, סחף אותו לצחוק ולצהלה. אלה היו רגעים אחרונים של רוך בטרם אש, מאמץ אחרון להרגיש כמו אבא של דורון, שנותר במושב מולדת שבעמק.
איתן נולד בבית החולים בעפולה ב–1.6.1944. בן שלישי לאחר יוסי ויצחק. אחריו יבואו התאומות מרים ורינה, שאליה היה קשור במיוחד. "הערצתי אותו על מעשי הקונדס שלו", אומרת האחות רינה.
בלילות אחרים היו משיגים מנועים ישנים לבנות מכוניות קארטינג. אחד מספקי החלקים היה האח הבכור יוסי. בגיל עשר עלה איתן על טרקטור. "לא הכרתי עד היום טרקטוריסט כזה, פשוט אשף", מספר חבר ילדותו בני רוזנהיימר, "עשה בכלי הזה כל מה שהתחשק לו".
בכפר ערבי נטוש מצא פעם עמוד בזלת שגובהו כשני מטרים וקוטרו 70 ס"מ. הוא גלגל אותו לבד לפלטת הברזל, חיבר אותה לטרקטור וגרר עד המשק. אחרי שנהרג קיבל אביו מקלע דומה לשלו, חיבר אותו לעמוד, חרט עליו יזכור והציב אותו בגינתו. "לאן שלא תעבור", ציווה על נכדו דורון, "האבן הזאת צריכה לעבור איתך. גם אם תעבור לדיזנגוף, תמצא דרך לשים אותה".
"בתור ילד בגיל העשרה אתה אומר לעצמך 'מה אבן זיכרון הבאתם לי עכשיו?'. גם אתה לא רוצה אנדרטה בבית". האנדרטה מוצבת כיום בביתו של דורון במולדת.
ובין העבודות היו המילואים. שלוש פעמים יצא איתן נאוה למילואים עם סמ"פ ב' ניר ניצן לפני הקרב על הגבעה. הוא התגלה כחייל קשוח. גם כשהיה לו קשה מאוד באימונים, הוא לא שחרר אנחה.
איתן הגיע הביתה בפעם האחרונה כדי לחגוג את יום הולדתו. כעבור חמישה ימים, ב־6.6, נהרג. איש בן 23, שחייו ומותו חרותים על מצבת השבוע הראשון ביוני. רינה פגשה את אחיה בפעם האחרונה עוד לפני כן. היא ראתה אותו עולה לאוטובוס שאסף את המילואימניקים עם תחילת הכוננות שלאחר יום העצמאות 67'. היא לא זוכרת דיבורים מיוחדים או ג'סטות של פרידה. גם אחיו יוסי ויצחק היו במגויסים. "להורים היה ברור שמישהו מהם לא יחזור".
לאחרי הלילה בא "בוקר היום השני למלחמה בירושלים", כדברי השיר. "אנחנו בתעלה המערבית", מסביר לדורון ולבניו כתרי מעוז, מנכ"ל אתר גבעת התחמושת ומומחה גדול לקרב שהיה כאן. הסמ"פ וחייליו מתחילים לטפס בתעלה. עמוקה בתחילה ורדודה בהמשך, מה שהופך את ההולכים בה למטרות של הירדנים בבונקרים. זאת הסתערות חזיתית, חשופה.
באוויר מתעופף עוד רימון. הוא נופל מאחורי התעלה. "בנס לא נפגענו", אומר ניר באותו שיר. אבל הוא מבין שהרימון הבא ייפול בתעלה עצמה וזה יהיה הסוף. הוא מסתכל אחורה. לא הראשון, לא השני, לא השלישי, רק הרביעי. איתן. הוא פוקד עליו לצאת החוצה ולחפות. למה דווקא איתן? ייתכן שבאותו רגע קריטי פלטה התודעה של ניר משפט שארב שנים לשעתו. "שים לב לבחור הזה", אמר לו פעם המ"פ דודיק רוטנברג, "אפשר לסמוך עליו, יש לו יכולת עצומה, צריך למצותה".
"'לא היסס לרגע מבחינתי זה אינסטינקט. ביסודו עומד החינוך שקיבלת: אם צריך לכבוש את הגבעה הזאת, אז כובשים את הגבעה הזאת, ולא משנה מה יקרה".
"ברור שזאת הייתה פעולת התאבדות. רק בסרטים הוליוודיים אתה רואה אותם רצים ככה בלי שיקרה להם משהו. אם אבא בכלל חשב, ברור שעבר לו בראש שזה הסוף".
ואולי עבר לו בראש סיפור שסחב עוד מהיאחזות אלמגור. פעם התלקחה שם תקרית עם הסורים ואיתן היה אמור לצאת לגבול ולסגור את הברזים, אבל הוא חטף כאב שיניים נורא והוחש לרופא בטבריה. השניים שיצאו במקומו נהרגו.
"הם היו כל הזמן על המצפון שלו", אומרת לי רינה, "הוא לא חדל לדבר עליהם, להזכיר אותם".
כשאיתן הסתער מחוץ לתעלה, המשיך ניר ניצן להתקדם בתוכה. בינו לבין איתן אין קשר עין. הוא ראה בתעלה חיילים ירדנים הרוגים ולא מבין. הרי לא הוא שירה בהם. הוא מרים את הראש ותופס שאיתן רץ הרבה קדימה. "לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי", נאמר בשיר מפי להקת פיקוד מרכז.
דורון: "כן, ניר אומר שקיבל כדור בראש ובלחי".
יובל: "מספרים ששמעו אותו צועק 'איי, איי, איי' וחשבו שזה צביטות מהמקלעון שלו, אבל כשמצאו אותו הבינו שכל 'איי' היה מכדור שפגע בו".
כמה שעות מתום הקרב נשמעה דפיקה בדלת של ההורים וולטר וקלרה במולדת. זה השכן ששימש כמזכיר המושב השיתופי. קצין העיר הודיע לו לא מכבר. בו בזמן קרא הרמקול לחברים להתכנס במזכירות לרגל איחוד ירושלים. התברר כי עוד שניים מבני המקום נפלו. "בכינו כמו שלא בכינו אף פעם", אומרת רינה.
"כן. סביר, בסדר".
"לא אגיד כאב, אבל יש נקודות בחיים שאתה שואל את עצמך מה היה אילו".
"היינו עובדים יחד בגינה. הגינה שלי תמיד ירוקה".
עופרי: "היינו מטיילים יחד".
דורון: "אנחנו מאוד אוהבים את רמות יששכר ואת העמק בכלל".
יובל: "עמק יזרעאל מלא מעיינות".
עופרי: "בניר דוד יש את האסי, את הסחנה. היינו הולכים איתו לסחנה".
"מפחיד, אז מה? אנחנו לא גרים בשווייץ".
עופרי: "זאת החובה שלנו להתגייס. מי יעשה אם לא אני?".
דורון: "בטח היה בא לראות משחקים שלך".
עופרי והכדורסל הולכים יחד מכיתה א'. עכשיו הוא קפטן של קבוצת גלבוע מעיינות מהליגה הלאומית לנוער. לפני שנתיים הגיעו לחצי גמר אליפות המדינה. השנה הזאת הייתה טובה פחות, אך הם הצליחו להישאר בליגה. האפשרות ששירותו בקרבי עלול לגמור לו את הקריירה לא מטרידה אותו. "בלב שלם אני עושה את זה. סבא נתן את החיים שלו, אז אני אשחק כדורסל ולא אהיה בצה"ל?".
"ממש לא. לא אפסיק מסע בגלל שזה אני. לא בגלל סבא. כך גדלתי".
"אני לא זוכר שאי פעם ראיתי אותה בוכה ככה".
כשאנחנו יוצאים מהתעלות, דורון ממשיך לשמוע את קולות אותו לילה ביוני. הפיצוצים, השאגות, המטחים. אבל מהגבעה לא עולה עכשיו עשן אלא גל חום ירושלמי. 37 מעלות. השמש שוקעת, יונה הומה על מאגר המים והפועל רובחי מבריק את האנדרטה במקום שבו נפל איתן נאוה.
התרעות פיקוד העורף