באותו בוקר של 4.11.95, אהרל'ה ברנע, הכתב לענייני ערבים של חדשות ערוץ 2, היה בכלל בעזה, בעצרת ענקית לזכרו של פתחי שקאקי, מנהיג הג’יהאד האסלאמי שחוסל במלטה, על פי פרסומים זרים, בידי אנשי המוסד. ברנע חזר למערכת ברחוב המסגר בתל אביב אחר הצהריים, ערך את הכתבה וישב בחדר המנוחה, לצדו של רוני דניאל, כדי לצפות במהדורת החדשות.
ברנע מוסיף: “לא למדנו כלום. הייתי בזמנו מרצה לערבית באוניברסיטת תל אביב. כשיצא הרומן של אמיל חביבי, ‘האופסימיסט’, סטודנט ערבי ניגש אחרי השיעור וביקש שאגיד מה ההבדל בין אופטימי לפסימי אצל יהודי ישראלי. עניתי שזה קל. בישראל מי שאופטימי ומבין שאם ישראל רוצה להישאר מדינה במזרח התיכון, עם ערבים מכל הצדדים, הקומוניקציה היחידה היא השפה. לכן אופטימי לומד ערבית, כי יום אחד נצטרך לדבר. הפסימי, אחרי כל השנים ששמע הבטחות ממנהיגים ערביים שיזרקו את היהודים לים, לומד לשחות”.
התרעות פיקוד העורף