אור פחטר, תלמידת י"ב בבית ספר תיכון במרכז הארץ, שחיה עם שיתוק מוחין קל (CP), ביקשה באמצעות הפייסבוק מהמורים שלה שיתנו לה לצאת לטיול השנתי כמו כולם.
השיתוק של אור בא לידי ביטוי בליקוי ראייה ובפגיעה ברגלה השמאלית, והיא טענה בסטטוס ברשת החברתית כי בית ספרה לא מאפשר לה לצאת לטיול השנתי הקרוב, באופן שיוויוני כמו לכל ילדי השכבה האחרים.
"בתחילת השבוע עמדה להקת בית הספר על הבמה במסגרת טקס לציון יום הזיכרון לרצח רבין ושרה את המילים: 'ואולי יבוא היום ונהפוך שווים' שאפילו הוצג בשפת הסימנים", כתבה אור בפוסט מרגש שכבר זכה לעשרות לייקים. "חשבתי איך אפשר לשיר את השיר הזה בלי באמת להתכוון לכל מילה? איך 'חינוך' וערך כמו 'שיוויון' הם סתם מילים כשהם לא מיושמים הלכה למעשה?"
"בעוד פחות משבועיים (9-11.11) יתקיים אצלנו הטיול השנתי האחרון של בית הספר שידוע כחוויה משמעותית. עד כאן הכל טוב ויפה, הבעיה שלי היא שביה"ס לא מאפשר לי להשתתף בטיול כמו לכולם. למרות שאני עצמאית לגמרי ופעילה מאוד בהמון מסגרות - כל זה לא מספיק לביה"ס להוציא אותי לטיול השנתי במלואו – ולפעול בניגוד להמלצת המנהל הפדגוגי (לינק בסוף) להוציא תלמידים עם מוגבלויות לטיול ולהנגיש אותו בהתאם למגבלה איתה מתמודדים אותם התלמידים", כתבה הנערה.
לדבריה של אור, בכל שנה, מאז כיתה ט' לפחות, נמנעה ממנה ההשתתפות בטיולים ובפעילויות חוץ בית ספריות באופן מלא (כמו למשל הטיול לפולין) – ותמיד בתירוצים לא רלוונטיים: "גם השנה, דבר לא השתנה ונודע לי שאצא רק לחלק ממסלולי הטיול (וגם זאת רק אחרי מאמצים מצידי ומצד אשת צוות שהייתה לטובת ערכים חינוכיים). כשניסיתי לבוא ולדבר, מנהל ביה"ס אמר ש: 'היה אפשר גם לא להוציא אותך בכלל', וכשהתעקשתי הסביר ש"אי אפשר היה למצוא דרך אחרת להעביר את המסר [החינוכי] שאנחנו רוצים להעביר בדרך אחרת/מסלול אחר'".
"מה המסר, אתם שואלים?- 'אני ועצמי' והכוחות שיש בי. נשארתי חסרת מילים אל מול המילים חסרות התוכן האלו, ועצובה אל מול המחיר הערכי שביה"ס משלם", כתבה בפוסט קורע הלב.
התרעות פיקוד העורף