אמר לא לזקן: סיפורו של מנהיג שביתת הימאים הגדולה בתחילת שנות ה-50

בראש השנה נפטר מי שהעז להכריז מלחמה על דוד בן־גוריון וכמעט ניצח בה. רב החובל נמרוד אשל, הוציא את ראש הממשלה מדעתו וגרם לו לגייס כוחות כדי לשבור את השביתה באלימות חסרת תקדים

טל בשן צילום: ללא
נמרוד אשל, רפרודוקציה
נמרוד אשל, רפרודוקציה | צילום: רפרודוקציות: רענן כהן
3
גלריה

בראש השנה, בבית העלמין של קיבוץ שדות ים, עמדה קבוצה לא קטנה של אנשים, שבה ימאים וקפטנים לשעבר, ונפרדה מאחת הדמויות המיתולוגיות בים התיכון: רב החובל נמרוד אשל, שנפטר בגיל 90, אחרי מחלה ממושכת. “הוריך בחרו לך את השם ‘נמרוד'. זה היה שמו של הצייד המקראי, ‘גיבור חיל לפני האלוהים', מי שהתריס נגד הסדר הקיים", אמרה ברכה, אשתו, בדברי ההספד שלה, “הוריך ראו בך את הצבר האולטימטיבי, מי שנועד לחיי חופש, ומי שימרוד נגד מי שימנע את אלה מבעדו. הם לא יכלו לשער בנפשם עד כמה יתאימו חייך למשמעות שנטמנה בשמך:  למרוד בכל מי שיכפה עליך לחיות בניגוד למצפונך ולערכיך".

“הוא גבר חסון ומרשים בהופעתו. זרועותיו איתנות ועורו ספוג שיזפון ורוחות ים. אל קומתו הרמה וכתפיו הרחבות מתלווה תדיר חיוך...טיפוס פוטוגני ביותר של מנהיג, העשוי לסחוף אחריו מעריצים רבים". כך, בנימה כמעט אירוטית, תיאר העיתונאי מנחם תלמי בשנת 1968 את רב החובל נמרוד אשל, שנשלח אז בבהילות לגרמניה כדי להתמודד עם מרד מלחים על סיפון האונייה הישראלית “אבוקדו קור", במסגרת תפקידו כמפקח על הימאים באגף הספנות במשרד התחבורה.

“היינו ציבור חלוצים על הים, לא חיפשנו קריירה", סיפר, “לרדוף אותנו בכל מנגנוני המדינה, הצבא והמשטרה, לשסות בנו את הרדיו והעיתונות מטעם, ואחר כך עוד לומר שאנחנו בוגדים - זה בהחלט הזכיר שיטות ומשטרים אפלים".


ההתחלה הייתה תמימה למדי - כאלפיים ימאים, עובדי חברת שוהם קבלו על תנאי ההעסקה הגרועים שלהם - הספינות היו ישנות, חלקן גרוטאות ממש, תנאי הבטיחות והמגורים היו ירודים מאוד. השכר היה עלוב, כמחצית ממה שהשתכרו מלחים בציים אחרים, וגם תשלומו התעכב דרך קבע. הימאים, רובם יוצאי הפלי"ם, שחונכו על ערכי השוויון והסולידריות, נפגעו מהתנאים ומהיחס, “זו הייתה עבודה חלוצית, אבל התייחסו אלינו כמו אל כלבים מצורעים", סיפר אשל.

אלמוגי. מדי בוקר אלמוגי נתן 'תדרוך' לעיתונאים על שביתת הימאים, שהיה בעצם הכתבה. הוא אמר והם ציטטו. גם אני נדרשתי אז להצטרף למפא"י ומשלא הסכמתי, פוטרתי, ערב ראש השנה".


בשבוע השלישי לשביתה, משראה שהימאים עדיין לא נשברו, הורה בן־גוריון, שהיה גם שר הביטחון, על צעד שנשמע היום כלקוח היישר מרוסיה הסובייטית: גיוס הימאים השובתים לצבא. שירותם הצבאי נדחה כדי שיוכלו לשמש כימאים, טען, עכשיו משהתפטרו, דחיית השירות מבוטלת.

בינתיים הגיעה לנמל חיפה האונייה “תל אביב", בפיקודו של רב החובל אייק אהרונוביץ' - האונייה האחרונה שעדיין  הפליגה. הימאים על סיפונה הודיעו גם הם על הצטרפות לשביתה. בעוד אביגור ניהל משא ומתן עם מנהיגי הימאים והגיע איתם להבנות על הפסקת השביתה, רוכזו בחשאי מאות שוטרים חמושים בנמל.

זמן קצר אחרי השביתה הכיר נמרוד אשל את אשתו, ברכה - צעירה יפת מראה, בוגרת הוראה בסמינר הקיבוצים. “היו שני צריפים ביד אליהו שהיו שייכים למוסד לעלייה ב', והפכו למין מרכז חברתי - גרו שם אז אייק, נמרוד ואחרים, אני באתי עם חברים, וזהו. השאר היסטוריה", מחייכת ברכה אשל, אישה נאה ודקת גו בת 80 פלוס.

תגיות:
נמרוד אשל
/
דוד בן גוריון
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף