מהיום שבו הכירו התנהלה מיכל לוי בחרדה תהומית כלפי בעלה, אבירם, צוער שב”ס שנהרג באסון הכרמל. כמי שהתייתמה מאב בגיל 4, היא לא הצליחה להשתחרר מההרגשה שהאסון מתקרב ומאיים על משפחתה בשנית. כל יציאה של אבירם למילואים גרמה ללוי לפרצי בכי בלתי נשלטים, כל איחור הביתה גרר עשרות שיחות טלפון מודאגות. דווקא כשיצא לקורס קצינים, היא נרגעה מעט.
“גדלתי עם תחושת נטישה בעקבות מותו של אבא שלי בתאונת עבודה וחששתי שיקרה משהו גם לאבירם”, אומרת לוי, עם ציון חמש שנים לשרפה הקשה והקטלנית ביותר בישראל. “ידעתי שבקורס הוא מוגן, כי מה כבר יכול לקרות לו שם? הוא ישבור רגל במהלך תרגילי ספורט? האמנתי שסוף־סוף אוכל לשים מאחורי שבע שנים של חרדות”.
אלא שלגורל היו תוכניות אחרות. ביום חמישי, 2 בדצמבר 2010, עם פרוץ השרפה, נדרשו צוערי שב”ס לסייע בפינוי אסירים מכלא דמון, והאוטובוס המפוחם שבו נסעו הפך לאחד הסמלים הבולטים והכואבים בטרגדיה הנוראה. בסביבות השעה אחת בצהריים עוד שהו הקצינים לעתיד בבית הספר “ניר” ברמלה והמתינו לשיחת הסיכום בטרם יצאו לחופשת סוף השבוע. זמן קצר אחר כך הם כבר עשו את דרכם לכיוון הכרמל, וכעבור שעתיים נקלעו למערבולת אש אדירה, שבה מצאו את מותם.
מאז שנהרג אבירם, מסרבת לוי, שמשרתת בשב”ס ומשמשת כעובדת הסוציאלית של סגל בית הכלא גלבוע, לחגוג את יום הולדתה החל אף הוא בחודש דצמבר. היא עדיין מתקשה לדלג מעל המשוכה המחברת בין היום הכואב בחייה לבין האירוע שאמור להיות משמח. השנה שקלה לחרוג ממנהגה, אולם אז קיבלה את ההודעה כי התקבלה לקורס קציני שב”ס, הנפתח באותו החודש שבו נהרג בעלה. “ההתלבטות אם לצאת לקורס שאבירם לא זכה לסיים מלווה אותי כבר כמה שנים”, רועד קולה של לוי. “צמד המילים ‘קורס קצינים’ מהווה עבורי עד היום מטען קשה, אבל מצד שני אני אוהבת את שב”ס ורוצה להתקדם בארגון. משהו נשבר בי כששמעתי את תאריך הפתיחה של הקורס, ובהתחלה הרגשתי שמדובר במזל רע. הדילמה עדיין קיימת, ואני מרגישה שאת ההחלטה הסופית אם לצאת לקורס אקבל רק לאחר האזכרה היום”.
היציאה לקורס קציני שב”ס היא המשך ישיר לקריירה שפיתחה לוי עוד מימיה כחיילת בצה”ל. היא התגייסה למחזור הראשון של לוחמות מג”ב ושירתה שלוש שנים נוספות כקצינה. למרות זאת, רק בקיץ האחרון העזה לצאת למיונים לקצונה ועברה אותם בהצלחה. “אני משתדלת לחשוב כרגע רק על הלוגיסטיקה סביב בננו יואב”, אומרת לוי בשקט. “עם זאת ברקע קיים גם הנושא הרגשי, ואני מקווה שלא אקבל רגליים קרות ברגע האחרון. ביקשתי
מהאחראים עלי שיבדקו אם קיימת רשימת המתנה, כדי שלפחות צוער אחר יוכל לצאת לקורס במקרה שאתחרט”.
ההיכרות בין אבירם, 29 במותו, ומיכל, כיום בת 39, החלה כאשר שניהם שהו בארצות הברית ועבדו יחד בדוכנים למכירת מוצרי קוסמטיקה המופקים מים המלח. ההתחלה לא הייתה מבטיחה מצדה של לוי. “הגעתי לאחר לימודי תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת, והמטרה שלי הייתה לעשות כסף מהיר וקל”, היא מספרת. “את אבירם הכרתי כבר ביום הראשון כי כל העובדים גרו באותה וילה ענקית. לא היה מדובר באהבה ממבט ראשון כי לא רציתי בן זוג שצעיר ממני בחמש שנים. אחרי שלושה חודשים הוא שבה את לבי ומאותו רגע לא נפרדנו. היה ברור לנו שמדובר בקשר רציני, והשאלה לא הייתה האם נינשא, אלא מתי”.
זמן קצר לאחר שהפכו לזוג הם שבו לישראל והתמקמו בעפולה. אבירם חיפש עבודה במסגרת ביטחונית ובחר בשב”ס. בעודו משמש כסוהר בכלא מגידו, ניסתה לוי את מזלה במיונים ליחידת ההשתלטות המיוחדת מצדה, המספקת מענה לאירועי קיצון המתרחשים בבתי הכלא. היא סיימה את הגיבוש, אולם מצאה את עצמה מחוץ לקורס היוקרתי. בעוד אבירם המשיך להתקדם בשב”ס ועבר ליחידת נחשון, העוסקת באבטחה ובליווי אסירים, מצאה לוי עבודה במחלקת הרווחה של עיריית עפולה.
“הוא היה מורעל”, היא מחייכת. “אבירם אהב את שב”ס ולחץ עלי להצטרף אליו. מיד לאחר החתונה ב־2006, יצאתי ללימודי עבודה סוציאלית ושקלתי ברצינות את הרעיון. אלא שעם סיום הלימודים יואב נולד, והגיוס נדחה בשנתיים, כשלושה חודשים לפני שאבירם נהרג. היום אני חושבת שלא סתם הוא שיגע אותי. כנראה אבירם הרגיש שעלול לקרות לו משהו ורצה שאהיה במקום שבו ישמרו עלי”.
באוקטובר 2010, כחודש לפני היציאה לקורס קצינים, רצה אבירם שהמשפחה תצא לחופשה באילת. לוי התנגדה משום שחודש לפני כן היא החלה את תפקידה כעובדת סוציאלית בשב”ס. “משפט אחד שינה את דעתי ואני לא שוכחת אותו עד היום”, נזכרת לוי. “אבירם אמר שהוא חייב ליואב את החופשה ולא יכולתי לסרב. בדרך חזרה מאילת הוא שיגע אותי שנעבור דרך ים המלח, ולא הבנתי למה אבירם לחוץ להראות ליואב כל כך הרבה דברים בטיול אחד. אמרתי לו שיש לנו עוד מספיק שנים לטייל בארץ, אבל הוא התעקש. כנראה שהיו לו תחושות פנימיות כלשהן”.
מאז שהחל את הקורס, הגיע אבירם לביתו רק בימי שישי. כשקיבל אפטר באמצע השבוע, נשאר בבית הספר ברמלה והכין עבודות. “בגלל החרדות שלי, לא רציתי שהוא יעשה את כל הדרך לעפולה כשהוא עייף”, אומרת לוי.
“העדפתי שהוא ינוח ולי יהיה שקט נפשי. רק יומיים לפני האסון החליט אבירם להגיע הביתה באופן חריג”.
אסון השרפה בכרמל נמשך חמישה ימים וגבה מחיר כבד: 44 בני אדם נספו בו, מתוכם 37 צוערי שב”ס. הלהבות חשפו את שירותי הכיבוי, המשטרה ושב”ס במלוא מערומיהם, אולם עיקר האחריות נפל על שר הפנים לשעבר אלי ישי ועל שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ. מבקר המדינה דאז השופט מיכה לינדנשטראוס פרסם דוח ביקורת חמור וציין כי ליקויים בתפקודיהם של שני השרים, וכן המחלוקות ביניהם, הם שהובילו לקריסתו של מערך הכבאות.
אלא שלוי, שעדיין חיה כיום עם בנה בעפולה, כבר מזמן לא מחפשת אשמים. היא עדיין זוכרת כל מילה שנאמרה ביום ההוא שבו פרצה השרפה. החוויות עם יואב, הטיפול ברכב, וגם התוכנית שאבירם יגיע ביום חמישי אחר הצהריים להדלקת נר ראשון בביתה של אחותה בכפר סבא. “הכל היה נשמע שגרתי”, רועד קולה. “לא היו לי תחושות רעות או חששות, גם לא כאשר יצאתי ביום חמישי מהכלא וראיתי מרחוק את העשן שמגיע מהכרמל. תיארתי לעצמי שמדובר בשרפה, אבל מי חשב שאבירם יגיע לשם? אני זוכרת שהתרוצצתי בין קניית סופגניות והבית של אמא שלי ופספסתי כמה שיחות מאבירם. רק בסביבות שתיים בצהריים הוא תפס אותי ואמר לי שהוא עולה צפונה כדי לפנות אסירים ולכן לא יגיע לאחותי. השארתי לו אוכל במקרר וסופגנייה עם ריבת חלב וקבענו שניפגש כבר בערב”.
לוי גם מכירה בעל פה את מסלול נסיעתו של האוטובוס, שטיפס באטיות לעבר בית אורן. כשהאוטובוס פגש בדרך את מפקדת תחנת חיפה, תנ”צ אהובה תומר, הוא פנה לאחור, נסע מטרים ספורים במורד ונתקל בצונמי של אש. בתוך שניות הפך האוטובוס לכבשן לוהט. לצוערים לא היה כל סיכוי. גם תומר עצמה נלכדה ברכבה במלכודת אש ונכוותה אנושות. ב־6 בדצמבר נפטרה מפצעיה.
בדקות שבהן נלכד אבירם בתוך האש המאכלת, הוציאה לוי את יואב מהפעוטון. בנסיעתה דרומה הבחינה שוב בעשן השחור, אולם לא קישרה בין הדרמה לבין בעלה. “יואב לא היה רגוע לאורך הנסיעה, אז השמעתי לו קלטת של יובל המבולבל במקום להקשיב לרדיו”, היא אומרת. “כשהגענו לבית של אחותי ופתחתי את הדלת, הדבר הראשון שראיתי היה את הטלוויזיה דולקת עם הכיתוב שעשרות צוערים נספו בשרפה. הרגליים שלי התאבנו וארגז הסופגניות נפל לרצפה. התקשרתי לאבירם, אבל הוא לא ענה. ידעתי מיד שהוא נהרג. ביקשתי שיכבו את הטלוויזיה ולא יכולתי לזוז. קלטתי ששבע שנים של חרדה הגיעו לסיומן”.
התרעות פיקוד העורף