קסניה, כיום בת 23, זוכרת היטב את 6 בדצמבר 2006, היום שבו תאיר ראדה בת ה־13 וחצי נרצחה בתא שירותים בבית הספר התיכון “נופי גולן” בקצרין. “הייתי אז בגילה של תאיר”, היא מספרת. “אני זוכרת ששמעתי על המקרה בחדשות, והוא זעזע אותי. אמרתי: איך ייתכן שזה קורה בבית ספר? באותו זמן היינו צריכים להגיש עבודה באנגלית לקראת מבחן. בחרתי בנושא: ‘האם אתם פוחדים ללכת לבית ספר?’ הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא תקין”.
לדבריה, גם בסיוט הכי גדול שלה היא לא תיארה לעצמה אז שאחיה הגדול, רומן, אז פועל בניין בן 29 שעבד בבית הספר, יואשם ויורשע ברצח.
שם משפחתה של קסניה אינו זדורוב מאחר שהיא ורומן אחים מאותה אם, אבל משני אבות שונים. רומן וקסניה נולדו בחצי האי קרים, אז אוקראינה, וב־1999 עלו ארצה והשתקעו בחיפה. “הוא ואיגור הם אחיי הגדולים”, קסניה מספרת. “אני בקשר מצוין איתם, הם כמו השומרים שלי”.
כיום אברס לומדת סיעוד. בין לבין היא עובדת באבטחה בתחנת רכבת במרכז תל אביב.
“בתור ילדה בת 14 יש לך דעה, אבל מישהו היה מתייחס אליה ברצינות?” היא מסבירה כעת. “נמאס לי לשתוק, זה בא מהלב, והחשיפה הייתה קשה. תמיד נמנעתי כי פחדתי. אני אוהבת את הפרטיות, אבל קיבלתי הרבה פידבקים חיוביים, הרבה חיזוקים. עזוב את המקרה של אחי, תראה מה קורה במדינה. כל יום שחיתות חדשה. נשיא המדינה יושב בכלא, ראש ממשלה הורשע, ניצבים פורשים מהמשטרה. משהו דפוק קורה כאן, אז מי זה אחי? בורג קטן”.
אברס זוכרת היטב את היום שבו זדורוב נעצר. “באתי הביתה ואף אחד לא היה”, היא מספרת. “כשאמי חזרה היא סיפרה שעצרו את אחי, חושדים בו ברצח. המחשבות שלי בתור ילדה בת 14 היו מאוד שונות לעומת היום. התגובה הראשונה הייתה להגן על המשפחה. איך זה ייתכן? אחי בחיים לא יעשה את זה. אתה לא מבין מה קורה, אתה רק יודע שזו טעות והוא לא אמור להיות שם”.
אברס משוחחת עם אחיה כמעט כל שבוע בטלפון ומדי פעם נוסעת לבקר אותו בכלא. “מאוד קיוויתי שאת השנה האזרחית החדשה נקבל ביחד ליד השולחן”, היא אומרת. “ראיתי את התמונות האלה בראש שבהן כולנו מתאספים, ולצערי זה לא קרה. אנחנו מדברים על החיים, היו לנו שיחות מה נעשה כשהוא ישתחרר. להיות בים או לאכול את האוכל שהוא הכי אוהב”.
התרעות פיקוד העורף