"בטח. בכל הלוויה אני אוספת ארבעה צעירים מהקיבוץ, שהם אלו שמורידים את הארון ומכסים אותו. בסוף אני שמה את השלט עם השם של האדם. זה המקום הסופי שלו. מפה הוא לא יזוז. אני מנסה לגרום לכך שעבור המשפחה, בית הקברות לא יהיה דבר נורא או מפחיד. הכל עם הרבה מאוד כבוד. יש בזה כוח וקשה לי להסביר לך איך. אנשים פוחדים מבית עלמין, מהלוויות, מגופות, ממוות, מאמונות תפלות. אני כביכול לא פוחדת. אני שם".
עבור קברנית מקיבוץ נחשון - המוות הוא חלק מהחיים
ענת יואב מספרת על הבחירה בעיסוק הלא שגרתי לנשים ("לפני זה היה התפקיד של גברים, מכובדי היישוב") ועל ההתמודדות היומיומית עם המוות ("בכל הלוויה אני בוכה בצד")
התרעות פיקוד העורף