היום (שלישי) בצהריים נערכה בקיבוץ אילון שבגליל המערבי הלווייתו של דב ירמיה, ממקימי היישוב, שהלך לעולמו בגיל 101. לא רק בגלל גילו המופלג ראוי האיש שיספרו את קורותיו, אלא במיוחד בשל חייו המדהימים ואישיותו הססגונית, ששווים ספר עבה. מצד אחד איש ביטחון רב מעללים, מצד אחר נציגו הקיצוני של השמאל.
ירמיה נולד ב־1914 במושבה בית גן, שכיום היא חלק מיבנאל. בגיל 6 עבר עם הוריו לנהלל שבעמק יזרעאל. "הוא אהב מוזיקה", מספרת בתו, רוני אשל, שמתגוררת בקיבוץ אילון. "בגיל 18 התחיל ללמוד בקונסרבטוריון בתל אביב, עד שהחלוציות קראה לו. אבל הוא לא הפסיק לנצח על מקהלות וכתב שירי תנועות נוער".
כשהיה נער הלחין שיר לט"ו בשבט, שכתב חברו מילדות משה דיין. אבל עם השנים, היחסים בין שני אנשי הצבא זלגו למדורי הרכילות. דיין לא התאפק, ובין שלל הרומנים שלו ניהל גם קשר רומנטי עם הדסה מור, שהייתה אשתו השנייה של ירמיה. ירמיה הנבגד לא שמר את הכביסה המלוכלכת בבית וכתב מכתב ארוך לדיין, לאשתו רות ולראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון.
"נואף שפל וארור שכמותך", כתב ירמיה לדיין והוסיף, "הדסה הודתה בפני ובפני עדים על כל אשר עשית לה. נבל מנוול שכמותך. השתמשת בחולשתה של אישה אומללה ומשכת אותה לתהום שלא תצא ממנה. גירשתי אותה היום מביתי בגללך. ואתה, גבר זנונים שכמוך, חייב כעת לעזור לה אם יש בך עוד שמץ של ניצוץ אנושי נוסף לתאוותיך הפרוצות ויומרתך להנהיג את הארץ הזו לייעודיה הנעלים, תוך ניאוף פרוץ וניצול מעמדך ואפשרויותיך הבלתי מוגבלות לגבי צעירות חסרות מגן. ארור תהיה עד עולם".
ב־1948 התגייס לצבא הישראלי, שירת כמפקד פלוגה והשתתף בקרבות בגליל המערבי והמזרחי ובכיבוש נצרת. סימנים לדעותיו הפוליטיות הופיעו כבר אז, כששמע שבאחד הקרבות בכפר הלבנוני חולא נרצחו עשרות שבויים. כשנודע לירמיה שהטבח בוצע על ידי שני קצינים, הגיש נגדם תלונה ונלחם נגד קידומו של המ"פ שמואל להיס בשל השתתפותו באירוע.
"הוא נולד להורים מחלוצי העלייה השנייה וינק מהם ערכים שונים, אבל יותר מכל את האנושיות", משוכנעת בתו רוני. "הוא היה לוחם, אבל קודם כל אדם. כמה שהיה קיצוני וקנאי במידה רבה, היה אנושי ואמפתי. הוא לא הבדיל בין סוגי האנשים במלוא מובן המילה".
ירמיה, איש השומר הצעיר, הגיע לדרגת סגן אלוף, אבל בדעותיו הלך יותר ויותר שמאלה. כבר לפני שנים עזב את קיבוץ אילון לטובת העיר נהריה, מאחר שהיה רחוק ממנו בהשקפות העולם.
הן המשיכו ושאלו על הפליטים שחיים בלבנון ומה הוא חושב על רצונם לחזור לכפריהם, וגם כאן הייתה לירמיה תשובה ברורה: "זאת בעיה לאומית שצריכה להיפתר על ידי הקמת מדינה פלסטינית שתקלוט את הפליטים, רובם ככולם. ואלה שנמצאים בארץ צריך לבנות להם יישובים במסגרת המדינה, צריך לתת להם לבנות כפרים חדשים, אך לא במקום שיש בו התיישבות יהודית".
"הוא היה קיצוני מבחינת תפיסת העולם וראה דברים בשחור לבן", מודה בתו. "היו שנים שהזדהיתי עם דעותיו, אולם אחר כך ראיתי אותן כקיצוניות מדי. אני חושבת שבגללו הפכתי למתונה. לא אהבתי את הקיצוניות הפוליטית לעומת דברים אחרים שהיו בו, כמו האהבה לטיולים והסקרנות".
השוני בדעות והוויכוחים הפוליטיים שהתנהלו בין האב לבתו לא השפיעו על האהבה ששררה ביניהם. "אפשר היה לדבר איתו", אומרת רוני. "יש לנו משפחה מאוד ימנית בנהלל ותמיד היחסים היו טובים. הם אהבו זה את זה, פשוט לא נכנסו לנושא".
התרעות פיקוד העורף