במרכז סיפור הסרט, מנאר (סמר קופטי), זמרת צעירה ולוחמנית, וכארים (נפאר) אמן היפ־הופ, שני אוהבים צעירים שמנסים לפלס דרכם המשותפת בגטו הפלסטיני של לוד, אחת מתחנות הסמים המרכזיות בישראל. סיפור אהבתם והמוזיקה שהם יוצרים, הופכים לכלי נשק שבעזרתו הם נלחמים בשתי חזיתות במקביל: הדיכוי החיצוני שמפעילה החברה הישראלית-יהודית, בצד הלחצים הפנימיים מכיוון החברה הערבית השמרנית של לוד, הסובלת מעוני ומפשיעה. כארים יוצר, כנגד כל הסיכויים, תוך סיכון חייו, סצנת היפ־הופ מקומית משגשגת, שמייצרת שיח חדש בעולם רווי לחצים פוליטיים, מלחמות סמים ודיכוי נשים. הסרט מתאר את חייו של הדור החדש בחברה הערבית, לא רק בישראל, שמחפש נורמליות דרך מוזיקה ואהבה , כנגד כל הסיכויים.
הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין הנחשב. בזמן הצגת הסרט לקהל, הגדיר אלוני את ישראל "דמוקרטיה לאנשים לבנים". כמו כן, התייחס אלוני לתמיכתה של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, בישראל. לדבריו, "מרקל לא מזכירה את הכיבוש ומוכרת לנתניהו צוללות כדי שימשיך את הדברים האלה". בנוסף לכך, אלוני הביע הערכה לגיבור הסרט: "מה שעושה את תאמר לבחור כל כך מדהים כי הוא באמת גדל בלוד ומההתחלה הוא שר על כך שישראל היא הטרוריסטית. אלוני גם התייחס למוחמד אלקיק, השובת רעב כבר 75 ימים, לאחר שנעצר בצו מינהלי ומשא ומתן לשחרורו נמצא במגעים מתקדמים, כדוגמה לזכויות הפלסטינים בשטחים".
התרעות פיקוד העורף