תמונתה של הילי סובול, מביטה אל עבר המצלמה בחיוך קטן כשכובע פרווה מעניק מסגרת לפניה היפות, עומדת בניגוד מוחלט למשפט שבחרה לכתוב מעליה: "על תסמוך על אנשיים כי בסופו של דבר כול אחד יודע לסובב תסכין" (השגיאות במקור). שבוע אחרי שהתמונה התפרסמה ברשת החברתית, נרצחה סובול בת ה־18 בדקירות סכין. חשד המשטרה מופנה אל אחותה התאומה שירי, ואל בן זוגה ערן דוד - שניהם בני 18.
"בחמשת החודשים האחרונים, בעקבות גל טרור הסכינים, אלימות בני הנוער עולה", אומרת ד"ר (נצ"מ בדימוס) סוזי בן ברוך, מרצה באוניברסיטה העברית ובבית ברל, לשעבר קצינת הנוער הארצית במשטרת ישראל. "זה אותו דפוס שאנחנו עדים לו גם במלחמות למשל, או אז יש ירידה בעבירות הקלות ועלייה באלימות הקיצונית בחברה בכלל ובין בני נוער בפרט. הסכין שבה משתמשים הצעירים הפלסטינים היא מודל לחיקוי והופכת לכלי שרת בקרב בני נוער, וגם ילדים בני 11 משתמשים בה".
"ועדיין, הסכין היא כלי הרצח הכי קשה לשימוש, הן מבחינה פיזית והן בשל המפגש הבלתי אמצעי עם האובייקט. זה כלי אקטיבי שבשימוש בו התוקף רואה את הקורבן, את התחנונים, את הפחד בעיניים".
"הנער שמעורב לכאורה ברצח של הילי סובול יכול היה לברוח, להעלים ראיות, אבל הוא בחר להסתתר בבית כשהמשטרה הייתה בדרך. בגיל ההתבגרות ישנם נערים שסובלים מעיוות המציאות. ברגע שהוא מפנטז ומאמין במשהו, הוא לא חושב על ההשלכות הנוספות. כעת נטל ההוכחה הוא עליו, ובית המשפט ידרוש ממנו הסבר".
"האלימות המקוונת היא בהחלט בעיה, והסכין יכולה לצאת גם משם. הדור הצעיר לא עושה הבחנה בין המסך לבין המציאות, בעיניהם זה אותו דבר. הרגש עובר לאצבעות, והחמלה נעלמה. הם לא רואים את הפנים ואת שפת הגוף, והדרך מכאן לנקיטת אלימות מחוץ למסך קצרה. זה מעכשיו לעכשיו, והנערים נגררים אחרי הפוגע, מפחד שיהיו הקורבן הבא או מהרצון להצטרף לחבר'ה, ואפילו מצלמים את מעשה האלימות ומעלים את הסרטון לרשת. לאחרונה עברה הצעת חוק שלפיה הפצת סרטון היא עבירה בפני עצמה שתוביל לחקירה משטרתית, ואני מאמינה שיש בכך מן ההרתעה".
המעורבות של בני נוער באירועים אלימים תואמת את עקומת הפשיעה הקיצונית, שמתחילה בגיל 12 לערך ועולה עד שמגיעה לשיאה בסביבות גיל 18, ומשם יורדת ופוחתת כמעט לחלוטין בגיל 40. "אפשר להגיד שטווח הגילים 14־18 הוא הקריטי מבחינת הפוטנציאל לעוצמה של האלימות ולחומרה של המעשים", אומר ד"ר יעקב ראובן, קרימינולוג קליני מהחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית כנרת ובמכללה האקדמית גליל מערבי.
"אלו בני נוער בעלי מאפיינים בולטים: נטייה לזלזל בזכויות הזולת; חוסר רגישות או חמלה לאחר, ולא משנה אם מדובר באמא או בשכן או בסתם אדם; אין אצלם חרטה, הם יכולים לעשות משהו שיש לו תוצאות לא פשוטות כמו פתיחת תיק במשטרה או גרימת נזק רצינית לאדם אחר, והדבר היחיד שיפריע להם הוא הנזק שנגרם להם. עוד תכונה סיכונית חשובה שצריכה להדליק אור אדום היא הקושי של בני הנוער הללו לפרש את הזולת ואת ההתנהגות שלו. זה תחום שנקרא טעויות בחשיבה. ויש עוד דבר בולט: חוסר מובחנות של רגש. אין להם מנעד של רגשות. כל רגש שהוא לא נעים, הם לא יודעים לקרוא לו בשם - אכזבה או תסכול, למשל, יתפרשו אצלם כמשהו שמתקיף אותם. הכעס הוא הרגש היחיד שהם מכירים, ולכן הם יהיו מהירי חמה".
"מבוגרים לא שונים מהם, רק שניסיון החיים שלהם מוביל אותם לעשות יותר חשבון ולהיות מעודנים יותר בתגובות שלהם. המובדלות של הנערים מהם היא באימפולסיביות. הרבה פעמים הם מגיבים לאירועים בצורה לא נשלטת. אין להם את היכולת לקחת נשימה או לספור עד שלוש לפני שהם מגיבים. אימפולסיביות היא לאו דווקא באלימות".
בכר־פוקס מבקש להבהיר שאי אפשר להמעיט בחשיבות של ההיבטים הפסיכולוגיים והסביבה של המתבגר. "זה הולך יד ביד", הוא אומר. "אנחנו שואלים כמה מהם רכשו כלים להתמודדות עם האתגרים הרגשיים שהם חווים. בני נוער שלהם בעיות פסיכולוגיות בשל חוויות החיים שלהם, ושלא ניתנו להם כלים אפקטיביים להסתגל ולהתמודד, הם קורבנות גדולים של המוח הלא מפותח שלהם".
"אלימות היא אלימות", קובע רן תגר, עו"ד פלילי. "כשהסכין נכנסת לבטן לא משנה אם הדוקר הוא קטין או בגיר. ההבדל הוא בגישת המערכת למהות העבריין. באופן כללי לענישה יש כמה מטרות: גמול, הרתעת היחיד, הרתעת הרבים והגנה על הציבור. כי אם העבריין מסתובב ודוקר אנשים, צריך להגן על הציבור מפניו. אלמנט אחרון, שעליו מערכת המשפט שמה את הדגש בעיקר בבני נוער, הוא השיקום. כשמדברים על קטינים, המערכת נוטה לשיקום ולעונש פחות חמור. המערכת אומרת שהאישיות של הקטין לא התעצבה ושהוא עושה דברים בלי לחשוב ולכן לא רוצים להרוס לו את המשך החיים".
"המערכת נוהגת בפחות סלחנות כשמדובר באלימות לצורך אלימות. הדקירות הן מכת מדינה והשופט מיכאל חשין קרא לכך כבר לפני כמה שנים 'תת־תרבות הסכין'. אבל ככל שהקטין קרוב לגיל 12, סף האחריות הפלילית, המערכת נוטה להתחשב ובעיקר כשמדובר במישהו שהוא בר תקנה. לאותם בני נוער שאין להם תקנה, ושלא השכילו לנצל את הצ'אנס שניתן להם, יש את כלא אופק".
"מי שיכול להיות משמעותי וקריטי אלו שירותי הרווחה ברשויות המקומיות שיחשפו את הילדים האלה. שלא יחכו שהאדם יבוא לטיפול אלא יצאו לפארקים ולאזורים שבני נוער מתקהלים בהם ויציעו להם טיפול. זה תהליך של חיזור של גורמי הטיפול אחרי האוכלוסייה הזאת".
התרעות פיקוד העורף