"זה אוקסימורון. ההתנחלויות הן היד המושטת לשלום", אומרת הדסה פרומן יומיים לפני מפגש גדול של פעילי שלום שעליו היא עמלה. "אני מרגישה שאנחנו יושבים על המדוכה: להבין מה תפקיד ההתנחלויות בתהליך השלום. זה לא רק עכשיו, אלא ביטוי של תקופה ארוכה שבה מגיעים אלינו פעילי שלום אמיצים ומנסים להבין את הנוסחה המתנחלית לפתרון הסכסוך".
"שלום לא יכול להיות מבוסס על הפרדה וניתוק, אלא על חיפוש עמוק של המכנה המשותף. מעניין שהתנועות היותר קיצוניות של מחנה השלום הישראלי מתעניינות בנוסחה הזו".
הדסה, אלמנתו של הרב מנחם פרומן, ממשיכה לסלול ביזע את הדרך שהוא החל בה ובמבט מהצד נראה שההצלחה שלה לעשות שינוי אמיתי בשטח גדולה משלו. הרב פרומן נפגש עם ערפאת, אבו מאזן וארדואן, והיה נוכח בזירה התקשורתית. אבל הדסה רוקמת קשרים בעבודת נמלים. איש ועוד איש, פנים אל מול פנים, אישה מול אישה. מעגלי שיח. כמעט בכל יום היא נפגשת עם קבוצות שעוסקות בדו־ קיום. פה קבוצת לימוד עם בדואים, שם מפגשים עם שייח'ים באזור חברון. בגליל נשים יהודיות וערביות נפגשות איתה וכמובן, בגוש עציון והאזור.
"לבוא דווקא לכאן זה משמעותי בשבילנו ובשביל פעילי השלום שמגיעים מכל הארץ. להרבה אנשים זה מאוד לא פשוט, גם בגלל הפחד וגם מבחינה אידיאולוגית. התוואי של רוב קבוצות השלום הוא לעשות שלום בלי המתנחלים, אויבי השלום בעיניהם. עלי צוחק ואומר להם 'אתם צריכים לבוא אלי כדי לפגוש את הדסה? אתם לא מבינים שאי אפשר לבנות שלום תוך פינוי הדסה מהבית שלה?'".
הדסה מנסה לנתח את המציאות שסוחפת אותה לעשייה הציבורית: "הדרך לציבור הישראלי החילוני עוברת דווקא בחיבור עם הערבים. זה סוד שלא הצלחתי לפענח".
"בעיות היומיום סוחבות אותנו לניהול המציאות, אבל אנחנו חייבים גם לקדם תהליכים לצד ההתמודדות עם האיומים הקונקרטיים. גל הטרור הוא בבחינת 'שועלים קטנים מחבלים בכרמים'. אסור שהוא יגרור אותנו למסקנות מרחיקות לכת, ששומטות את הקרקע מתחת לרגליים של הנחות היסוד שאיתן הגענו לארץ: האמונה ביכולת שלנו לחיות כאן, במרחבים גדולים ופתוחים לאורך ימים ובשלום, יחד עם כל מי שחי כאן, ומתוך תחושה של שותפות עם האחרים ולא מתוך מלחמה של או אני או אתה.
"הרצון לדו־קיום קיים בצורה חזקה משני הצדדים, אז נוצרה חלקת המפגשים שלנו בגוש עציון, שמארחת באופן יומיומי מאות ואלפי אנשים, בעיקר צעירים, שבאים ללמוד איך שני יריבים יכולים לקדם תהליכים משותפים. אין הרבה ערבים שמגיעים, אבל אלה שבאים מפיצים אחר כך את הבשורה בכל הכפרים. זה תהליך שלוקח זמן. בדרום הר חברון נפגשים מתיישבים דתיים עם שייח'ים דתיים. אלה גישושים, אבל כאלה שמתעקשים לקרות למרות כל הפוליטיקה".
***
כשאני מנסה לברר עם הדסה מה בדיוק קורה בדרום הר חברון, היא אומרת "אני מעדיפה לא להרחיב, כי הפוליטיקאים הפלסטינים ואבו מאזן עלולים לפגוע בשיח. אני הולכת לדבר עם אנשיו בשבוע הבא ברמאללה". בנקודה זו היא עוצרת ומבקשת שלא אכתוב על הפגישה, כדי שלא יכעסו עליה בגוש. אבל כשאני אומרת לה שאף אחד כבר לא יתפלא לשמוע על המעשים שלה, היא צוחקת ומתרצה לספר על הפגישה המתוכננת.
"יש רצון חזק לחיים נורמליים, לקשר. הצעירים רוצים להיפגש עם העולם הגדול, לרכוש השכלה. יש רצון גדול של נשים לראות עולם נשי הרבה יותר חופשי, עוצמתי ועשיר. אי אפשר לעצור את הדבר הזה. לא חומות ולא גבולות ואפילו לא אבו מאזן. אנחנו מבחינתם דוגמה לכל הדברים האלה וזה מחייב אותנו. אסור לנו להגיב אליהם באטימות, בחשדנות ובגזענות ולא להשמיע אמירות מהסוג של 'העם הערבי לא ראוי'. צריך להאיר להם פנים".
"רוב התסיסה לא באה ממצוקה פוליטית לאומית. זו אולי כותרת שהם יכולים לזרוק, אבל רוב הפלסטינים רוצים תעודת זהות כחולה. אני שומעת ערבים ישראלים שאומרים 'הכל בגלל הכיבוש', אבל כשאני שואלת אותם אם ירצו להיות חלק ממדינה פלסטינית, התשובה שלילית. הם רוצים להיות ישראלים.
"אני לא חושבת שסיפוח גורף הוא דבר אפשרי. צריך לתת להם לנהל את החיים שלהם באופן עצמאי כמה שיותר, אולי באמצעות סוגים של קונפדרציות".
"חיזוק ההרתעה לא יבוא מתוך הפרדת האוכלוסיות כמו שחושבים חברי לגוש, שביקשו להפריד כבישים לפלסטינים וליהודים. חיזוק ההרתעה צריך לבוא מפתרונות ממוקדים, למשל לטפל בחמולות בשיטת המקל והגזר. בחמולות שמסיתות לטרור ויוצאים מהן מפגעים צריך לטפל ביד קשה, לגרש את המשפחות ולעצור אימאמים שמסיתים. חמולות שלא מעורבות בטרור צריכות לקבל חופש תנועה, אישורי עבודה וסיוע".
יש משהו בהדסה - מרתק, מאתגר ואופטימי בו־זמנית. אני רואה כמה היא מחוברת לאדמה, לחופש, לחיים, לאנשים. כמה היא מתאמצת להשתחרר מהפחד. ובעיקר אני מרגישה לידה את רוחו של האיש שלה, הרב מנחם פרומן. "אני מאמינה בחוק שימור הרוח", היא אומרת. "זה פועם בי חזק, ועם הזמן זה רק הולך ונעשה יותר חזק ויותר מדויק".
התרעות פיקוד העורף