"בכל פעם שרוצים לחשוף פרויקט מדהים שנעשה בפריפריה, הכתבה נפתחת במילים: 'בעיר מוכת האבטלה'. מנסים להדביק ליישובים את הדימוי שאין בהם דבר, אבל יש לנו תרבות ויצירה מקומית נהדרת וקהילות. יש מה ללמוד מאיתנו". את הדברים הללו אומרת ניבה ראם, המתגוררת במושב יד נתן, ליד קריית גת, ומי שמובילה מהלך לצירוף חברים חדשים ל"תנועת הפריפריות" שהקימה.
יחד עם אבי דבוש, מי שהוביל לא מעט מאבקים חברתיים וסביבתיים בדרום, היא חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה ומחברת את הקצוות כדי ליצור מסה קריטית של אנשים שידרשו שינוי שיביא לצמצום הפערים בהכנסה, בממדי האבטלה, בחינוך ובתחבורה.
"אנחנו חיים בדור שבו אנשים רואים גם את טובתם האישית", אומרת ראם. "האנשים שפגשנו עד עכשיו דיברו על ייאוש. הם אמרו לנו 'אנחנו טובים ומצליחים, אבל תמיד שמים אותנו במקום של חולשה ואנחנו לא כאלה'".
ראם, מנכ"לית קולות בנגב - עמותה שעוסקת בחיזוק יכולות ההנהגה של תושבי הדרום וקידום קהילות המחויבות לשינוי חברתי בישראל - פגשה את דבוש לפני כשנה וחצי, ודי מהר הם הבינו שמטרתם משותפת וכדאי שישתפו פעולה.
האסימון של השניים ירד אחרי תוצאות הבחירות האחרונות. דבוש, מקום שמיני ברשימת מרצ לכנסת, כעס כשהאשימו את תושבי הפריפריה בהצבעה אוטומטית לליכוד. "זה היה שיח מכוער ומתנשא בעיני", הוא אומר. "כאילו יש הצבעה רציונלית ונכונה במרכז, והצבעה שבאה מהבטן בפריפריות".
מיד אחרי הבחירות החליטו דבוש וראם לקיים מפגש בשדרות בכותרת "פוסט־בחירות, טרום־תקווה", והזמינו בפייסבוק את עם ישראל. "אמרנו לאנשים במרכז: 'אם יש לכם סימני שאלה לגבי הפריפריות ולא רק סימני קריאה שיפוטיים וגזעניים, אז בואו תדברו'", מבהיר דבוש. "הגיעו אנשים מחיפה ומתל אביב שאמרו: 'באנו לשמוע' ואז שאלו שאלות סטריאוטיפיות כמו: 'במה אפשר לעזור לכם?'. אנשי שדרות ענו: 'אתם לא יכולים לעזור, מצבנו נהדר, תודה רבה'. זה חידד את העובדה שאנחנו צריכים לעבוד עם האנשים שלנו מהפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות".
עד כה ביקרו דבוש וראם במצפה רמון, בערד, בשכונת קטמון בירושלים, בנווה שאנן בתל אביב, בטבריה וברהט. "לא יצאנו למסע בידיעה שאנחנו הולכים להקים תנועה", מודה ראם. "הצורך פשוט היה כל כך גדול וזה עלה בכל מיני סוגיות. למשל בתחושה שמחליטים בשבילנו בכל דבר. אפילו בנושא הקמת יישובים חדשים, למשל עיר הבה"דים. נכון שהיא אמורה להביא יותר עבודה, אבל העיר עומדת לשנות את האזור, ואולי התשתיות לא מותאמות? רק השבוע קראתי שעומר ומיתר בדרום דורגו בין עשרת היישובים הטובים בארץ. אבל היישובים האלה לא עשו טוב לנגב".
השניים מדגישים שהם לא מכוונים להקמת מפלגה. יש להם כבר יותר מ־300 חברים מכל המגזרים: יהודים, ערבים, אשכנזים וספרדים. וכמו שדבוש ניסה לתפוס מקום ברשימת מרצ לכנסת, אלישיב רייכנר, חבר אחר בתנועה, ניסה את מקומו בבית היהודי, הצד הימני של המפה.
"אנחנו תנועה פוליטית אבל לא מפלגתית", דבוש מדגיש. "אנחנו חותרים לשינוי עמוק ולחיבור בין קבוצות. לדעתי זה כיום האתגר הגדול ביותר שעומד בפני החברה הישראלית. התנועה שלנו מגוונת מאוד, בזמן שהפוליטיקה מפוצלת. המשימה היא גדולה ואנחנו פועלים למען הדורות הבאים".
"הפריפריה רחוקה מלהיות היום רק מזרחית. חיים בה בדואים ויש הרבה עולים ממדינות חבר העמים ויוצאי אתיופיה, ואי אפשר להתעלם מהם", מסבירה ראם את הכיוון שהם לקחו לעומת עמיתיהם. "אני מזרחית, אבי מזרחי ועוד רבים מאיתנו, אבל אם נישא רק את הדגל הזה, לא נפתור שום בעיה. לא שאני יוצאת נגד תור הזהב, כל אחד צריך לקדם את האג'נדה שלו, אבל כולנו חיים בפריפריה, מכירים את הקשיים שלה וגם בוחרים לגור בה".
דבוש וראם התמקדו בהתחלה באזור הנגב שבו הם חיים ואותו הם מכירים, אבל הם כבר עברו צפונה. בשבוע הבא הם יעבירו יום שלם בכרמיאל ויעזרו להקים שם את גרעין ההנהגה של התנועה. הם מדגישים שהעבודה שלהם היא לטווח ארוך – 20־30 שנה – והם לא חותרים רק לאפקט מיידי.
"יש גם דברים שנעבוד עליהם כעת, כמו קמפיין בחינוך", מספר דבוש. "נייצר לחץ ציבורי. לא יכול להיות שאחרי 67 שנים ילד מירוחם או מרהט יתוקצב באופן כל כך עלוב לעומת חברו מהמרכז. המדינה צריכה לקחת אחריות, היא אחראית על הילדים לא פחות מאשר הוריהם. זה מה שנשיג, זה חייב לקרות".
ראם: "אנחנו נשמעים מקופחים? כל מי שמצטרף להנהגה, גם אם הוא מחוסר דיור, אלה אנשים חזקים שיודעים מה מגיע להם. אנחנו לא באים להתלונן ששתו לי, אכלו לי. נהפוך הוא, אנחנו אנשים שמוכנים לעשות המון ולתרום למדינה".
התרעות פיקוד העורף