היה זה אי אז ב־91'. ביוון נערך טורניר לעלייה לאליפות אירופה, שעתידה הייתה להתקיים באותה שנה בארץ. עד אז, נבחרת ישראל בכדורסל נשים לא העפילה לאליפות הזאת. ענת דרייגור וחברותיה ניצחו בדקה האחרונה את היווניות המארחות, עשו היסטוריה בעלייתן לאליפות, וסיימו אותה באחד משמונת המקומות הראשונים כנבחרת מערבית יחידה לצד נבחרות חזקות ממזרח אירופה. “הרגשנו תחושה עילאית מעצם הידיעה שהבאנו כבוד למדינה", מספרת דרייגור, בלי לעשות עניין גדול מכך שהיא סיימה כמלכת הסלים של אותה אליפות, ובהמשך נבחרה ללא עוררין כשחקנית היובל על ידי איגוד הכדורסל וכונתה “מיקי ברקוביץ' של כדורסל הנשים". “מיקי היה שחקן ענק ולכן הכינוי הזה היה לגבי מחמאה בלתי רגילה", היא אומרת, “אבל מחמאות כאלה לא חיפו על הפער בתנאים בין כדורסל הגברים לכדורסל הנשים. תמיד קופחנו ונאלצנו להיאבק על התנאים, כולל איומים בשביתה מפעם לפעם. ידענו שהזיעה של כדורסלן לא חשובה יותר מזיעה של כדורסלנית והגיע לנו יותר".
היא הייתה הקפטנית של נבחרת ישראל, שאותה ייצגה ב־79 משחקים בין־ארציים, שבהם קלעה מעל 1,500 נקודות. במושגים של אז, זה היה המון. בהשוואה לכוכבות נבחרת הנשים של היום, דוגמת שי דורון ולירון כהן – פחות. “זה לא כוחות", מעירה דרייגור, “במאזן שלהן מונים גם את משחקי האימון הבין־ארציים, שבתקופה שלי היו מעטים. התנאים גם היו אחרים, אבל הייתה הרבה גאווה ללבוש את מדי הנבחרת".
עשור לאחר ההרפתקה בצרפת, כשהסתמנו באופק שלהי הקריירה שלה, חזרה דרייגור לעונה נוספת במדינה. הצטיינותה באליפות אירופה, שנערכה כאמור בישראל, הביאה לה חוזה מחמיא מקבוצת הפאר הצרפתית ראסינג פריז. “התאהבתי בעיר ולאחר מכן הייתי קופצת לבקר בה", היא אומרת. “כיום, זאת פריז אחרת".
“סבלתי מפציעה בברך, מה גם שבגיל 32 צריך להתקדם לכיוון של הקמת משפחה".
חרדה להפסיד
“היה לי קשה לקבל את ההחלטה, מה גם שהייתי עמוק בכדורסל, אבל היה לי ברור שלכל דבר, גם אם הוא טוב, יש סוף. האמהות קראה לי וידעתי שלאחר לידה לא אוכל לחזור ליכולת הטובה שהייתה לי, מה גם שעם ההישגים שהיו לי, עשיתי את שלי. בנוסף הרגשתי שמיציתי ושכבר אין לי את חדוות הניצחון שהניעה אותי כל השנים. במקום לשאוף לנצח, הייתה לי חרדה שאפסיד".
ואכן, בספר שיאי גינס של שנת 2006 מתנוססים שמה וצילומה של דרייגור. מבחינתה, זה הישג נוסף לאוסף, ואותו היא חולקת עם חברותיה דאז לקבוצה. “אבל, בינינו, מה זה נותן לי בחיים?", היא שואלת בחיוך.
"ליגת־העל לא נעימה"
היום דרייגור כבר לא משחקת. הפועל מטה יהודה נסגרה לאחר שרכז הספורט האזורי, שהקים אותה ביחד עמה, פרש מתפקידו. מיד לאחר מכן היא עברה לשחק במכבי רחובות, וכשהקבוצה עלתה לליגה הלאומית, פרשה סופית.
על אף ההצטנעות, דרייגור היא יזמית בלתי נלאית: היא ארגנה חוגי ספורט במושב מגוריה ומחוצה לו; הקימה בירושלים פרויקט כדורסל לנשים חרדיות, אחת מהן אם ל־11 ילדים; הפעילה ניידת כדורסל שבה התניידה בין בתי ספר בפריפריה; ושימשה כפרשנית ברדיו ובטלוויזיה, גם לכדורסל גברים. לצד זה היא פעילה במכון וינגייט וחתומה על ספרי הדרכה של כדורסל. דרייגור הפסיקה לעסוק בכך כשנתקלה בתגובות מקוממות מצד מאמנים שהפגינו, לטענתה, “שוביניזם שאין כמוהו".
“אכן. הבט איך אהוד יערי התייחס בחדשות ערוץ 2 לקולגה שלו, דנה ויס. הזוי מה שהלך שם, לדעתי זה משהו שנובע מחוסר ביטחון".