"השקט היחסי בתקופה האחרונה אינו מובן מאליו", מחייך כהן־שי. "למעט פיגועים, הגזרה עמוסה בזריקות בקבוקי תבערה, ביידויי אבנים וגם מתמודדת עם הצתות מכוונות. אני מודע לחשיבות התפקיד שלי, ויודע שתגובה מהירה מצדי תזרים כוחות תגבור לאירוע חריג ותסייע לפינוי יעיל של פצועים. למרות שלא עברתי מסלול קרבי כמו הלוחמים, אני מרגיש שיש לי אחריות כלפיהם. כל פיגוע כלפי חייל או אזרח מכאיב לי, ואחרי המשמרת אני תמיד מברר מה מצבם".
"ידעתי שאני מועמד כבר לפני חודשיים אבל בכל זאת הובכתי", הוא מצטנע. "נלחמתי כדי לשרת בצה"ל במטרה לתרום את חלקי ולא כדי לקבל עיטור. אני זה שצריך להודות לצבא שגייס אותי, ולא להפך, כי בעיני זו חובתו של כל אזרח ישראלי. כל חיי התעקשתי ללכת במסלול של אנשים שאינם נכים ולא נתתי למגבלה שלי לעמוד בדרכי. היא חלק ממני ואני לא מתכחש לה. ברור לי שלשיתוק המוחין יש חלק נכבד בבחירה שלי למצטיין, וזה בסדר מבחינתי".
"קשה לי להאמין שבתוך ההתרגשות הגדולה אצליח לומר יותר מאשר את המילים 'תודה רבה'. קבלת העיטור היא כבוד גדול והוקרה נהדרת לקראת סיום השירות, אבל אשתדל שהאות לא יגדיר אותי במהלך החיים העתידיים שלי. אמשיך להתאמץ, להפיק מעצמי את המקסימום ואנסה לדלג על כל המכשולים שמחכים לי באזרחות".
כהן־שי התגייס באפריל 2015 לשירות בן שנה וחצי. את לבישת המדים בפעם הראשונה הוא זוכר כרגע מכונן, אולם הטירונות הקצרה לא הכינה אותו לקראת השירות הסוער הממתין לו. כארבעה חודשים אחר כך החל גל טרור היחידים, וכהן־שי מצא עצמו בליבה של הגזרה החמה. ב־20 באוקטובר הגיע לעוד משמרת שגרתית בחמ"ל, וכבר בשעות הצהריים נאלץ להתמודד לראשונה עם פיגוע דריסה בצומת הגוש, שבו נפצעו חייל ואזרח.
"רגע אחד היה שקט ופתאום מהומה, והייתי קצת בלחץ", הוא מודה. "במקרים כאלה צריך לתפקד בשניות, וקצת איבדתי את עצמי בגלל ההלם. מזל שהיו כאן חמ"ליסטים נוספים והם השתלטו על האירוע. נשבעתי לעצמי שהבלק־אאוט הזה לא יחזור יותר על עצמו וכך היה. צברתי מהר מאוד ניסיון וביטחון, והיכולת שלי לנהל פיגועים השתפרה. אין מה לעשות, עם כזו גזרה, רוכשים מהר מאוד מיומנות".
תחת פיקוד החטמ"ר נמצאים גדודי לוחמים המגיעים לתפוס קו ומתחלפים כל מספר חודשים. כיום שוהה במקום גדוד חרוב של חטיבת החי"ר כפיר. "התפקיד שלי מוגדר כסמב"ץ קווי, שהמשמעות שלו היא שאני נשאר באותו מקום אבל הגדודים הם שמתחלפים", מסביר כהן־שי. "כך יוצא שמגיעים לחמ"ל הסמב"צים של הגדודים, ואני זה שחופף אותם ומכיר להם את הגזרה. עבדתי בשנה האחרונה מול שני גדודי מילואים ועם שני גדודים של כפיר. מהרגע הראשון זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית, וכל יומיים יש כאן ניסיונות לפיגועים. כשיש אירוע חריג, התפקיד שלי הוא לקבל דיווח מהשטח ולהעביר אותו לשאר הכוחות. בהמשך אני נותן סקירה מלאה ומהירה של האירועים לקמב"צית, למג"ד ולסמג"ד".
"אני מפעיל המון שיקול דעת ולמדתי לקבל החלטות תוך שניות. לא תמיד נמצאת כאן קצינת החמ"ל, אז באותו רגע הסמב"צים האחרים ואני הופכים לאחראים על תפעול הפיגוע. גם בתקופות שקטות יותר, כמו למשל בימים האחרונים, אני לא שאנן ושומר על ערנות. אם לא אהיה מהיר מספיק, זה יעלה בחיי אדם. להיות חמ"ליסט זה בדיוק מה שחיפשתי לפני שהתגייסתי. רציתי משהו שילהיב אותי, והיה חשוב לי לעבוד עם פלוגות לוחמות ולא בתפקיד משרדי. אני יודע שמצופה ממני לתת מאה אחוז, אבל אני נותן הרבה יותר מזה".
"כל פיגוע מקשה עלי. אני אומנם לא מכיר את כל החיילים באופן אישי, אבל יש לי המון הערכה אליהם. אני זוכר שכאב לי כאשר מחבל ביצע פיגוע דריסה בחלחול ופצע קשה לוחם מג"ב צעיר, שנקרא בנימין יעקובוביץ'. שמעתי את הדיווחים ברשת הקשר וידעתי מה המשמעות של פגיעה אנושה, אבל קיוויתי שהוא יצא מזה. במשך כמה ימים אחר כך עקבתי אחרי הסיפור שלו באינטרנט והצטערתי לקרוא שהוא לא שרד. לא קל לי עם זה. אלה חיילים שלנו, ילדים צעירים שנקלעו לסיטואציה קשה ואיבדו את החיים. אחרי כל פיגוע אני קצת בדיכאון ותמיד בודק מה אפשר היה לעשות אחרת, ואם ניתן היה לעצור את הפיגוע. אני עובר על הידיעות המודיעיניות ועל ההתרעות, ויודע שהמידע הועבר למפקדים בשטח, אבל לא תמיד אפשר למנוע את הפגיעה".
"אני משתדל ליהנות מהשקט, ואומר לעצמי שעדיף שיהיה קצת משעמם מאשר חייל או אזרח פצועים. בכל מקרה בחמ"ל אף פעם לא לגמרי רגוע. הטלפון תמיד מצלצל וצריך להעביר למפקדים הבכירים מיקומים של כוחות".
בכל בוקר, כעשר דקות לפני השעה שמונה, מתייצב כהן־שי בשער הבסיס. אביו, המשמש כסייר ביטחון, מוריד אותו בפתח החמ"ל ומחזיר אותו הביתה בשעות אחר הצהריים. בחטמ"ר מתנייד כהן־שי לבדו, לאחר שבמקום נבנו עבורו רמפות ושבילי גישה המאפשרים לו לנוע בין החמ"ל לשירותי החיילים וחדר האוכל. לרוב הוא יעדיף את ההליכון, למרות ההתקדמות האטית בו, מתוך רצון להפעיל את שרירי הגוף ולא להיכנע לנוחות ולמהירות שמספק כיסא הגלגלים.
"זה מבאס אותי ואני מיד מתחבר לאינטרנט. אחרי שהאירוע נרגע אני מתקשר לסמב"צים כדי לשמוע את הפרטים המלאים".
"אני מאמין שכן. עם חלק מהאנשים עברתי כברת דרך ארוכה, והקבלה שלהם אותי אינה מובנת מאליה. לא תמיד היה לי קל, ולאנשים רבים קשה להסתדר עם בעלי מוגבלויות. פה מצאתי אנשים מצוינים ואני מרגיש שהרגשות שלהם כלפי הם אמיתיים".
"למדתי שאין טעם לתכנן עשרה צעדים קדימה. בעבר נהגתי אחרת והשתגעתי בגלל המגבלה הפיזית. כל הזמן דאגתי איך אסתדר ומה אעשה. היום אני פועל אחרת, ויודע שאם ארצה משהו, לא אתן לדבר להפריע לי. בעבר הייתי ממש מדוכא מהשיתוק מוחין. כל הזמן חשבתי מה יכולתי לעשות לולא הייתי מוגבל, וזה הפריע לי להתקדם. בשנה האחרונה למדתי להתמודד עם הנכות ולא אתן לה יותר להשפיע על השאיפות וההישגים שלי. כל מה שצריך הוא כוח רצון, אמונה ונכונות".
"ברור. גם אתגעגע אל האקשן. אין ספק שלעולם לא אצטער על החוויה הצבאית שלי. לולא הסמח"ט רובנר, הקצינה שלי אביטל והחברים בגדוד חרוב, לא הייתי צולח את התקופה המרתקת הזו".
"אם זה היה אפשרי, הייתי מתנדב מיד. באתי ממשפחה של לוחמים ושמחתי לתת את חלקי. סבא שלי צנח במתלה במלחמת קדש והוא נפטר לפני שנולדתי. בתחילת השירות קיבלתי כומתה אדומה, ואמא שלי הייתה גאה, כי זה הזכיר לה את אבא שלה. לצערי איבדתי אותה והיום יש לי כומתה מנומרת של כפיר".
"כשהייתי מועמד לא סיפרתי להם, אלא רק אחרי שנבחרתי סופית. אמא התרגשה ובכתה קצת, ואבא היה פרקטי ומיד אמר לי מה לעשות כאשר התקשורת תרצה לדבר איתי. האמת, אני מרגיש שהמדינה עשתה המון עבורי, ושנה וחצי תרומה ממני לצה"ל הן בעיני לא מספיקות".
התרעות פיקוד העורף