הם יושבים זה לצד זה בביתם המסודר והנעים בשכונת רחביה בירושלים. זוג גברים חייכנים וטובי סבר. כל דבר מונח במקומו, כל רהיט מספר סיפור מפרק חיים אחר, רק שעון האורלוגין מזכיר שבבית הזה יש ותק מצטבר. אריה פאר (86) שומר על חיוך רחב ומרדכי זילברמן (82) מחייך חיוך קטן וצנוע, שוקל מילים ונזהר מאוד בכבודן. מדי פעם משלים משפטים של פאר. השבוע הם פגשו יחד עם אנשי "הבית הפתוח לגאווה וסובלנות" בירושלים את הנשיא במשכנו. "את יודעת מה זה? הכבוד האבוד", אומר זילברמן חרישית. "זה מלמד אותי שעוד לא אבדה". "תקוותנו?", אני שואלת. "עוד לא אבדה. נסתפק בזה", הוא משיב.
פאר: "זה תלוי באיזו סביבה את נמצאת. בעבודה שלי, בבית הדפוס של המכון הגיאולוגי, היו כמאה עובדים וכולם ידעו. הוזמנתי לכל החתונות ואמרו לי: תבוא עם החבר שלך. קיבלו אותו. מצד שני, יש אנשים שאומרים שיהרגו את הנכד שלהם אם הוא הומו".
פאר מתייחס בדבריו למקרה שאירע לאחרונה בחדר הכושר שבו הוא מתאמן. כשאחד המבקרים סיפר על נכדו הדוגמן, פסקה מתעמלת אחרת "הוא בטח הומו". "אם הוא הומו, אהרוג אותו", אמר הסבא. "איפה אני חי?" מזדעזע פאר. "וזה דבר שקרה במועדון ספורט אקסקלוסיבי. אמרתי לו: 'אתה לא מתבייש לדבר ככה?".
זילברמן: "אם זה קורה בבית שלך, זו טרגדיה. ועדיין, זה לא פרס. תחשבי לבד מה ההרגשה שכרוכה בשונות שמתקבלת רע, לא רק בעיני הדת אלא גם בעיני החוק".
פאר: "לכן אנחנו תומכים ב'בית הפתוח'. בירושלים זה חשוב במיוחד, בגלל ההומופובים והחרדים. זה לא רק מקום לקהילה, זאת גם הנראות. זה אולי דוקר את האנשים, אבל הוא קיים וישנו. צריך לתת לאנשים פה לחיות".
במקום שבו שכן בעבר הבית הפתוח, בלב המדרחוב בירושלים, נמצא כיום בית חב"ד. "זה אותו דבר. חוכמה, בינה, דעת, קבלת אנשים, עזרה, לא לשאול יותר מדי שאלות", אומר זילברמן ונזכר בדיון הסוער שהתקיים בבית הקודם סביב השאלה האם להניף את דגל הגאווה. "אנחנו כבר היינו הזקנים. בסופו של דבר הניפו את הדגל על הבניין והייתי צועד ברחוב בן יהודה, עובר לצד השני, הלב פועם חזק, ולא מעז להרים את הראש". זילברמן שולח יד אל תחתית שולחן הסלון. "אנחנו עדיין פה", הוא מצביע. "ברגע שאנחנו מרימים את הראש מעט, אנחנו מקבלים מכה".
עמותת הבית הפתוח הוקמה ב־1997 ובמרוצת השנים, מתוך צורך שעלה בקרב הקהילה, צמחה להיות הארגון הלהט"בי עם היקף השירותים הגדול ביותר בישראל. מעבר להפקת מצעד הגאווה בירושלים, הבית הפתוח מתמקד בבניית קהילה, מקדם פרויקטים חינוכיים ושינוי חברתי, ומספק שירותי בריאות ורווחה מגוונים לאלפי בני אדם מדי שנה, גם אלו שלא יצאו מהארון וחיים בקונפליקט תמידי. ועדיין, אחד האתגרים הגדולים של העמותה הוא בשינוי התפיסות ההומופוביות שעדיין קיימות בחברה הישראלית.
ואף שבימים אלו שיח הלהט"בים כבר מזמן אינו דחוק בפינה, זילברמן ופאר שומרים בקנאות על פרטיותם ומסרבים להצטלם, גם בגבם למצלמה. הם גדלו וחיו אחרת ומשהו מתוך זה נשאר. "כילד וכנער המושג הומו לא היה קיים. אין", מסביר זילברמן. "גדלתי בארץ ישראל העובדת, מקום סגור, אליטיסטי לחלוטין, אנשים שעבדו קשה, ספרטניים, הנוער העובד. חברה דוגמטית חרדית לסוציאליזם. לא לדת. היה נכון ולא נכון, מותר ואסור".
על השאלה מדוע, הם משיבים בקאנון: "ככה". וזילברמן מחדד: "ההעדפה המינית שלנו היא לא העניין של אף אחד. אני אזרח שומר חוק, משלם מסים. יגידו אחרים: יעיל, חרוץ, רציני, אמין, ישר וממלא את חובותיו, לא עושה רע בכוונה לאף אחד, מכבד את הבריות. אני מקווה שהחוק שמתייחס לזכויות הלהט"בים יתוקן ולא נזדקק יותר לבית הפתוח".
פאר נולד בבודפשט ב־1930, ארבע שנים לפני שזילברמן הגיח לאוויר העולם בשכונת בורוכוב בגבעתיים. כניצול שואה, הנאצים הם חלק בלתי נפרד מהזיכרון שלו. הוא התייתם מהוריו, למד בבית ספר יהודי ונע בין בית יתומים, בית דודיו והגטו. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצמאי והסתובבתי לבד", נזכר פאר. "היו תקופות בזמן המלחמה, עוד לפני הגטו, שליהודים לא נתנו לצאת אלא בשעות מסוימות. כשדודי נעצר בשעות שאסור היה ליהודים להסתובב, הורדתי את הטלאי הצהוב והברחתי לו אוכל. לא פחדתי מכלום, וכמו היום, לא ידעתי מה זה פחד".
בשנת 1949 הגיע בעלייה ההמונית לתל אביב, לבית דודתו. שלוש משפחות בשלושה חדרים. הוא שירת בצבא וסירב להצהיר על היותו הומוסקסואל, כמקובל באותם ימים. "אמרתי: עד כאן", הוא אומר, וזילברמן ממשיך: "הוא אופטימיסט ומזליסט. לא חי את העבר ואין לו טראומות חיצוניות".
לפני 58 שנים הם הכירו בתל אביב. "בשדרות רוטשילד", מחדד זילברמן, אך בחרו לחיות את חייהם בעיר הבירה. "היינו סטודנטים עניים בירושלים, גרנו יחד. לא היה בתודעה העניין הזה, של זוג חד־מיני".
פאר: "המילה היא 'לא'. אני לא רוצה את התלות".
זילברמן: "אף אחד לא ייתן לו הוראה מה לעשות. הוא לא שם קצוץ. כשנכנס משהו לראש שלו, הוא כבר לא יצא".
זילברמן: "לא בהכרח. אצלו לא. אם בגיל הזה את חושבת שיש הרבה הדדיות, את חיה בעולם נהדר. אריה הוא חיה חופשית. הוא חתול".
פאר: "אנחנו שונים לגמרי. ככה עברו קרוב ל־60 שנה, וכל אחד יכול לקום וללכת מתי שהוא רוצה. אבל הוא לא רצה לקום וגם אני לא. היה לנו זוג מכרים שרבו כל הזמן. מלחמת עולם. הם רצו לבקר אצלנו כדי להבין מה הסוד שלנו. אני באמת לא יודע, אולי צריך לדעת לוותר".
זילברמן: "מה?! ססמאות יש הרבה. הפרקטיקה היא לא ססמה, אלא לסדר את הדברים. אני אלוף בלסדר את הדברים".
58 שנה שהם יחד, לא משים זה מזה, לא נפרדו אף פעם. שניהם החלימו מסרטן ופאר, הספורטאי ביניהם, הספיק לעבור ניתוח מעקפים. "היום אנחנו מקדישים את הזמן שלנו לתחזוקה", אומר זילברמן.
איך מנהלים זוגיות בעולם שלא מכיר באפשרות של זוגיות חד־מינית במקרה הטוב, ומתעמר באפשרות הזאת במקרה הרע? "בעבודה תמיד הייתי מספר שתיים ושלוש, את זה אני יודע לעשות הכי טוב שאפשר", אומר זילברמן, שהיה איש חינוך, מהאבות המייסדים של הטיפול בקשיי למידה. "בואי נגיד שהייתי ניגש למכרז, הייתה לחישה באוזן: לא כדאי. לא אמרו לי: 'כי אתה הומו', אבל לא היה אכפת לי. לא חייתי עם זה רע".
במשך שנים חיו בשכונת התפר אבו תור, בין גיא בן הינום בצפון ליער השלום בדרום, בין הכפר הערבי לבתי האמנים והכנסייה היוונית. הייתה גם שכנה אחת, אלימה במיוחד, שבשל נטיותיהם לא חסכה במילים קשות, השליכה סלעים והכתה בלי רחם. פאר וזילברמן החליטו לעזוב ועברו להתגורר בשכונת רחביה בירושלים. לאחר זמן מה הציעו לשרה, אמו של זילברמן, לעבור להתגורר עמם. "אבי נפטר, אמא התאלמנה ונשארה נכה", הוא מסביר את הצעד החריג. "אמרתי לה: 'אעבור לגור עם אריה בחדר שלו, ואתן לך את החדר שלי'. היא הייתה אישה דעתנית, חלוצה, ידעה בדיוק איפה מונח כל שרוך".
במשך שנה וחצי התגוררה איתם, עד המעבר לבית אבות. "פה היא התחילה לעשות חיים. היא אכלה גלידה בחורף! לא היה לה בתודעה שאנחנו הומואים, גם כשהיא גרה פה", אומר זילברמן. יום לאחר פגישתנו צוין יום האזכרה ה־13 לפטירתה, והגעגועים עזים. "היא הייתה אישה מקסימה", נזכר פאר בערגה. "ההורים שלו הכירו אותי. הייתי בתמונה. הייתי קיים. הקומפלימנט הכי גדול שלי בחיים היה שאמא שלו אמרה לי: 'יש לי שני בנים'".
"זו תרבות אחרת", מחדד זילברמן. "אבא שלי דיבר איתי פעם על זה שאריה מפריע לי בחיים. דמות ההורה הייתה כמו בחברה החרדית. לא היו לנו שיחות מעבר לזה. יש דברים שלא מדברים עליהם וזהו. אם הייתי רוצה לדבר איתם על זה, הייתי מוצא דרך".
היו גם עצות מחברים. "תגיד שאתה עקר", הציע אחד מהם כדי לנער שאלות מיותרות. "נמצא לך מישהי שלא רוצה ילדים", הציעו ההורים. "הם רצו שלא אהיה גלמוד", מסביר זילברמן.
הממסד הדתי אומנם אינו מכיר בנישואים גאים ואינו מאפשר לזוגות חד־מיניים להתחתן בארץ, אך הם יכולים להירשם במשרד הפנים כנשואים, לערוך הסכמי זוגיות או הסכמי ממון בעלי תוקף משפטי, לקבל אפוטרופסות או לאמץ את ילדי בן הזוג, לבצע טיפולי הפריה ועוד. "ילד?", שואל פאר. "בתקופה שלנו זה אפילו לא עלה על דעתנו. זה לא היה אפשרי. אני לא יודע מה היינו עושים אז, אבל אז זה לא היה בכלל על הפרק".
"אין דבר כזה 'חבל'", אומר זילברמן. "אם המצב היה אחר והיינו היום בני 30, הייתי קונה ילד. אמרתי קונה, כי זה כסף. אף אחד הרי לא ייתן לי, ואז היו מתחילים השקרים בגן: אמא מתה וכדומה. אני, בכל אופן, התנהלתי בעבר בעולם של שקרים".
התרעות פיקוד העורף