"בהמשך צריך ליירט את אותם מבוקשים", המשיך בלום, "כי מבוקש, למשל הנהג בפיגוע, שהיה פעיל במנגנוני הביטחון הפלסטיניים, אז הוא 'שועל'. הוא בשטח, הוא יודע לאן ללכת, איך לנוע ואיפה לנוע, ואיפה להסתתר. הם מקבלים מחסה מהמשפחה. כשערבי מגיע למשפחתו ומבקש הלנה, אז לא מסגירים אותו ומלינים אותו. עד שהוא עושה את הטעות, והטעות הזאת מתרחשת בטווח זמן של בין שעתיים לשבועיים-שלושה ואז מצליחים. מהר מאוד ידעו מי החוליה ומי השותפים לסיפור. כשזו חוליה יותר מאורגנת, או חבר'ה שכבר עשו פיגועים, כמו ההרוג, שהיה כבר פעיל טרור וישב בכלא ועבר לחמאס, זה בסך הכל לא משנה הרבה. אבל כש'ידיעת הזהב' מגיעה, וזה לא רק ביהודה ושומרון, בישראל זה יותר פשוט".
אלדד שאל כמה מודיעים בשטח צריך כדי להביא את אותה "ידיעת זהב" מרשת המודיעים. בלום השיב: "הרשת מאוד מאוד סגורה ומרושתת, בהתאם ליחידת השטח. ככל שיחידת השטח מייצרת יותר פיגועים או יותר מאיימת, כמו אזור חברון ודרום הר חברון, הרשת צריכה להיות צפופה יותר. באותם המקומות עושים כיסוי בסיסי של מקורות מודיעיניים ומקורות אחרים, ורכזי השב"כ ממפים את השטח ואת הבעיות. אחרי זה מפתחים מבצעי מודיעין, כי לא מספיק רק לדעת מה קורה בשטח, אלא צריכים גם לדעת לחדור לאותם ארגונים. השב"כ מצליח לחדור יחד עם אמ"ן ויחד עם גופים אחרים, לאותם צוותי מודיעין ולאותם ארגונים".
התרעות פיקוד העורף