"החלטתי לכתוב כי ממש כואב לי לאור הפרסומים האחרונים בתקשורת", פתח ויינברג, "10 שנים אחרי. אני חי יום יום ובעיקר לילה לילה את בוקר ה-12.7.2006. לא ארחיב על החיים בצל הפוסט טראומה כי זה ארוך ומייגע אבל זו מלחמה יומיומית. לשרוד. להרים את הראש ולנסות גם לחייך ולשמוח, לקום לעבודה ולמצוא כל יום סיבה להמשיך הלאה. להמשיך לחיות עם הפציעה, הכאבים, הזיכרונות הלא נשלטים וזה שהאירוע הזה מסרב למות תקשורתית".
התרעות פיקוד העורף