ליבוביץ סיפר כי לאחר מכן לא היה ממהר לברוח לביתו שכן המשטרה היתה מזרימה כוחות רבים לאזור ביצוע השוד. "היו עוצרים את כל רוכבי הרכבים הדו-גלגליים ואפילו הולכי רגל, במאמץ ללכוד את העבריין. ואיפה המקום הכי טוב להסתתר? ליד אותו בנק שלפני דקה שדדתי. כי הרי עם ישראל הוא עם סקרן ואוהבים להסתכל לראות מה קרה. הייתם צריך לשמוע את הוויכוחים 'אני ראיתי, אח שלי, אופנוע אדום'. 'לא, טמבל, זה היה אופנוע אחר'. ולא היה אופנוע, זו הייתה אגדה. ואני הייתי מאזין, וכשנחה עלי הרוח, גם משתתף בוויכוח. באותם ימים היו ברדיו מבזקי חדשות כל חצי שעה. ובמבזק החצי היו מודיעים 'היה שוד, הפעם האופנובנק לקח סכום כסף כזה וכזה', ואף פעם לא היה קשר בין הסכום שאמרו למה שבאמת לקחתי".
"לא הייתי יושב ומתמוגג ממה שאני שומע", הדגיש ליבוביץ, "הייתי בהיסטריה טוטאלית. אני לא איזה טמבל. הייתי מודע לחומרת מעשיי, ידעתי מה אני עושה. הבעיה היא שכל עם ישראל דיבר על זה, ואני הייתי היחידי שידע את האמת. וזה כבד מנשוא. הייתי בחרדות שהעניין הזה יתגלה. לצערי הרב לא הצלחתי להתחמק".
על הפרק שהקדישה לו התכנית "זהו זה" בטלוויזיה אמר: "הייתי צופה בתכנית מדי שבוע, ואני זוכר שפתחתי טלוויזיה, וזה עליי. אשתי דאז נכנסת פתאום לסלון ומהפאניקה אני סוגר, כי היא בטוח תדע שזה עליי, כי היא מכירה אותי הכי טוב. וסגרתי. עד לא מזמן לא ראיתי את התכנית הזאת. סיפרו לי עליה והכרתי, אבל לא ראיתי. אשתי גילתה את האמת כשהגיעו הביתה במסגרת החיפושים ואמרו לה. אני מניח שזה לא היה סמפטי".
ליבוביץ התייחס גם לאתי אלון, שגנבה מהבנק למסחר והשתחררה לאחרונה מהכלא: "כולם חושבים שסוף סוף הגיע היום המיוחל, אבל לצאת מהכלא יותר קשה מאשר לשבת במאסר. אתה במצב קשה מאוד. אתה לא מקבל עבודה בשום מקום. לא מתייחסים אליך כמו לכולם. הסיפור הזה הוא לא נעים".
התרעות פיקוד העורף