הכל היה מוכן לאירוע הזה. היתה כיתת יורים. היה בור הריגה. היה המון מוסת שצועק שטוב שמתו שם ערבים, כי כידוע ערבי טוב זה ערבי ששוכב מתחת לערימת אבק של יהודים. מדינת ישראל רצחה את האנשים האלה, שעד כה אין להם שם ולא פנים ולא זהות, סתם בשר תותחים לתפארת העסקנים. מדינה ששולחת כל בוקר 17 מפקחים על כמעט 14 אלף אתרי בנייה, והם נוסעים באוטובוסים. מדינה אחוזת אמוק לבנות עוד ועוד דירות וחניונים וכבישים ומחלפים על הגב של ערבים וסינים. פקח אחד לכל 800 אתרי בנייה זה כלי רצח.
מה שהיה אתמול זה לא אסון ולא קריסה ולא שום דבר מזה. מה שהיה אתמול זה רצח של חפים מפשע. רצח זדוני, ששום מילה של ראש הממשלה הנדחף לא תמחק את החרפה שלו. מה זה הקשקוש הזה שאמרת, ראש הממשלה. הרי שם, על הבור, הייתה לך ההזדמנות לומר שמי שרצח ילך לכלא, מי שהזניח ישלם ומדינת ישראל תעזור לקרבנות הטבח הזה, אבל כלום. ואיפה ההבטחה לשינוי ולאכיפה? כלום, כי זה ביבי.
איזה גיהינום עומדות לעבור המשפחות של הנרצחים. איך יזרקו אותם מחברת הביטוח לביטוח הלאומי. איך ינסו לגבות מהם כסף על השהיה בבית החולים. איך רק בעוד שנים הם יזכו לפיצוי ובעוד יומיים כל הסיפור הזה ישכח והתקשורת תעבור לעניין הבא. ועבדאללה וצ'אנג ומוסטפא והאחרים יקומו שוב בארבע בבוקר, יעמדו במחסומים שעתיים, יגיעו לאתר ומנהל העבודה, שיגיע במרצדס שלו, יצווה עליהם, כמו דבר לא קרה.
התרעות פיקוד העורף