גזית שאל איך ניתן להבין נשים שנשארות לחיות עם עברייני מין. בר-און השיבה: "אני לא יכולה לשפוט כי אני לא מבינה את מורכבות הנפש של האישה שחיה אתו. לא כל אישה בנויה לחיות לבד, להתמודד עם הכלכלה לבד ועם גידול ילדים לבד. ולפעמים הקשר בין בני הזוג הוא או תלותי, או שבאמת יש שם רגשות. אז אנחנו לא יכולים לשפוט וכל אחד יעשה את מה שטוב לא. אבל בית משפט קבע, הבן אדם משלם את חובו לחברה וצריך לתת לו הזדמנות לחזור לחיים".
גזית התעקש: "מה מקולקל במוח של גילה קצב ושל עוד נשים שהמשיכו לחיות עם בעליהן המורשעים?". בר-און ענתה: "יכול להיות שגילה לא מאמינה שבעלה אכן עשה את זה, היא לא נותנת אמון במערכת המשפט והיא חושבת שניסו להוריד אותו מסיבות כאלה ואחרות. זה גם סוג של אמירה או של שכנוע שהיא אומרת. אולי גם אשתו של בוכריס שהוא היה צריך להתקדם כמו מטאור, לרמטכ"לות אולי". "והפילו אותו ותקעו לו מקלות בגלגלים", אמר גזית. "יכול להיות שכן. אלה הן סיבות שגורמות לנשים (להגיד) אני אהיה שם לצידך", השלימה בר-און.
"גם אצל גילה קצב וגם אצל אשתו של בוכריס ינקר תמיד הספק, מה זה עושה לזוגיות?", שאל גזית. בר-און השיבה: "זה אומר שכל הזמן צריך לשמור, כי יש אי-אמון. זה קושי, קושי בהתמסרות הנפשית והרגשית במערכת הזוגית הזו. זה קשה מאוד להיות שם. בוא נדבר על בגידה. כמה פעמים אנשים עוברים בגידות וממשיכים לחיות יחדיו? ברור שהספק מכרסם וברור שהאמון נפגע. וברור שזה הופך את האדם שחי עם הבוגד לבלתי נסבל לעצמו בעליל, כי הוא כל הזמן בודק ובוחן. הוא הופך להיות מן כלב שמירה, זה נורא לחיות כך. מצד שני, אנחנו לא יכולים לדעת מה מערכת השיקולים ומה המערכת הנפשית. זה כמו שלא כל אישה יכולה להיות גרושה. לא כל אחד יכול, לא כל אחד בנוי. אנחנו לא יכולים לשפוט".
גזית שאל איך נשים סולחות על בגידה. בר-און השיבה: "כי אנשים כנראה לא מאמינים במערכת מונוגמית עם נאמנות מינית טוטאלית. זה הנושא שאני עוסקת בו עכשיו, וזה דיון מדהים לכשעצמו".
התרעות פיקוד העורף