יום הלימודים נפתח בבית הספר "יד ביד" על שם מקס ריין. הילדים רצים, משחקים במרחבים הגדולים בבית הספר. זה נראה כמו עוד בית ספר רגיל עד שמתחילים להבחין שעל הקירות תלויות הודעות בשתי שפות - עברית וערבית וכי מסדרונות בית הספר עטופים בקישוטים מכל הסוגים לכבוד חג המולד, חנוכה והולדת הנביא מוחמד. ניתן לראות חנוכיות, עצי אשוח קטנים ועוד קישוטים רבים וצבעוניים מכל הסוגים ומכל המגזרים - ברוכים הבאים לבית הספר הידוע יותר בשם "בית הספר הדו לשוני" בירושלים, זה שהוצת לפני שנתיים.
מאז ההצתה, בה ניסו לעצור את בית הספר ואת העומדים מאחוריו, הרבה עבר על המקום המוקף שכונות יהודיות וערביות ונושק לאצטדיון "טדי" ממש בליבה של הבירה. האגף שהוצת נצבע מחדש ונדמה שהצבע הלבן הצליח לכסות על הכתם השחור שהאחים שלמה ונחמן טוויטו, פעילי להב"ה השאירו במקום.
שולי דיכטר, מנכ"ל עמתת "יד ביד", מספר היום כי בית הספר הצליח להתאושש מהמקרה על אף הקשיים. "ההצתה לא עשתה לנו טוב, היא הזיקה מאוד למרות שזו הייתה שעת מבחן לתמיכות הקהילתיות שלנו ועמדנו בה, הן הביעו תמיכה באופן גורף בהרבה דרכים שונות. ככל שיענו אותנו כן נרבה ונפרוץ", הוא מדגיש. "יהיו עוד הרבה בתי ספר כאלה כי אנחנו רואים שזו תשובה טובה למצב החיים שלנו כאן ויותר ויותר אנשים רואים את זה - יש לנו פניות מעשרות מקומות שרוצים שנקים אצלם בתי ספר".
נאדיה כנאנה, המנהלת את בית הספר יחד עם אריק ספורטה שאחראי על החטיבה והתיכון והיא על הגנים והיסודי, נמצאת 18 שנים בבית הספר, בהתחלה כאמא ובשבע השנים האחרונות כמנהלת. "בהתחלה הייתה קבוצת הורים ששמעו על הרעיון להקים בית ספר יהודי-ערבי. הרבה התלהבו מזה והתחלנו כבית ספר ניסויי במרכז העיר".
בית הספר התחיל עם שלוש שכבות - כיתות א', ב' וג' ובהמשך התווספו עוד ועוד שכבות גיל, כך שכיום יש כ-650 תלמידים בבית הספר. לעמותת "יד ביד" יש עוד ארבעה בתי ספר דו-לשוניים בכפר קרע, בגליל, בחיפה ובתל אביב-יפו וסך הכל לומדים בהם כ-1,578 תלמידים. בינתיים בבית הספר המשיכו לחבר ולגשר על הפערים והחליטו בניסיון להעביר בצורה הטובה ביותר את המשותף בין הנצרות, היהדות והאסלאם, ליצור תוכנית מיוחדת ללימוד מורשת תרבות הדת לשלוש הדתות ביחד. השנה התוכנית אושרה באופן רשמי ובמשך שעתיים שבועיות נפגשים התלמידים לשיעור בו מלמדות באותה הכיתה שלוש מורות– ערבייה, יהודייה ונוצרייה, כאשר כל מורה מלמדת בנפרד את התלמידים על דתם ופעם בחודש מתקיים מפגש משותף לכלל התלמידים.
לקראת השנה האזרחית המורות למורשת תרבות הדת נפגשו כדי לתכנן את המפגש. אלו 10 מורות, המלמדות כיתות ב' עד ט'. הן יושבות בחדר המורים, על כוס קפה, עוגיות ותמרים, כדי לדון בשתי שפות במערך אותו הן יעבירו לתלמידים. "הרגשת הביחד, השייכות, מוטיב האור", אומרת אחת המורות תוך סיעור מוחות בנושא ואחרת מוסיפה: "באסלאם האור יוצא מהחושך וביהדות האור מגרש את החושך".
תחת ניצוחה של ארמית לוטם, מדריכה פדגוגית, הן מנסות למצוא ערך משותף לכל שלושת החגים. "הכל לקחתם מאיתנו, זה אותו המקור", צוחקת מורה נוספת כשכבר לא באמת משנה לאיזה מגזר היא משתייכת. אולפאת סלמן, נלי איברהים וחגית תורג'מן מלמדות במסגרת התוכנית, כל אחת את דתה. אולפאת מספרת כי לפני שלוש שנים התוכנית החלה כפיילוט לכיתות ב' ולאור ההצלחה נוספו עוד ועוד שכבות גיל.
ארמית לוטם שמלווה את התוכנית מיום הקמתה, מדגישה כי לא מדובר בלימודי דת אלא בלימודי מורשת הדת. "זה בית ספר חילוני וצריך להדגיש את העניין שהדתות קשורות לתרבות ממנה אנחנו באים גם אם אנחנו לא דתיים או לא מאמינים", היא מסבירה."הילדים קיבלו את השיעור בשמחה. יש משהו שמושתת על עניין הסקרנות, זה שאני לא מדברת בשם מישהי אחרת אלא שכל אחת תספר איך זה אצלה - ביהדות, באסלאם ובנצרות. אני לא מטילה עליה את מה שאני חושבת, זה גם עקרונות העבודה של שוויון - אל תגידי לי מי אני, אני אגיד לך מי אני".
"ההתמודדות בבית הספר מאוד מורכבת", אומרת לוטם, "הילדים באים לבית הספר והם אוהבים או לא אוהבים ילדים אחרים לא כי הם יהודים או נוצרים. יש פה אנשים שעושים מעשה יומיומי של יצירת מציאות אחרת, מראים מה כן אפשר לעשות, זו לא בועה. יש פה מעשה חינוכי-חברתי שיש בו את כל המורכבות והוא מתמודד עם ההשפעות של מה שיש בחברה שאנחנו חיים בתוכה. כשקורים דברים בחוץ אין פה חומה שזה נעצר ויש דברים שהם קשים. אבל אנשים ממשיכים לבוא לפה בבוקר ולשבת בחדר המורים יחד ולהיכנס יחד לכיתות ולהתייחס לילדים בכיתה בלי שום קשר לזה שהם מוסלמים, נוצרים או יהודים ומורות לא צריכות לפחד לבוא עם חיג'אב או לדבר בערבית".
כנאנה המנהלת, מסבירה כי בית הספר הוא מעין חממה. "זו מסגרת שאנחנו מגדירים אותה כסוג של חממה בה אתה זורע זרעים. בהמשך אתה לוקח את הזרעים לשדה הרחב יותר בתקווה שבאמת תצליח להרחיב את העשייה והמעגל מעבר למסגרת בית ספר".
"בועה אומרים כשמנותקים מהמציאות", מדגישה כנאנה, "נכון שהתנאים הם מלאכותיים מבחינת החברה ובחוץ אנחנו חיים בחברה לא שוויונית, אבל מבחינת השיח אנחנו מחוברים למציאות, עוסקים בסוגיות הקשורות לקונפליקט הפלסטיני-ישראלי. סוגיות של שוויון מגדרי, רב-תרבותיות. אנחנו מכינים אותם. אנחנו לא יכולים רק להישאר במקום שנוח לנו ולפעמים נכנסים למקומות שלאו דווקא נוח לנו. יש להם את הכלים לצאת לעולם ולהגיד את מה שיש להם להגיד".
התרעות פיקוד העורף