"אני חושב שזה יפה שנותנים את פרס ההתנדבות על שמו של אלעד, הוא היה התגלמות ההתנדבות. יפה שנותנים במה לאנשים לקבל את הפרס הזה ואת הזכות הזאת. אלעד עד מותו לא קיבל את הבמה, הוא היה עושה דברים בשקט, לא מחצין ורץ ומספר לעולם כמה שהוא עושה. הוא עבד לפי ערכים ואידאל וחשוב לתת במה לאנשים האלה שאנחנו לא תמיד שמים לב אליהם כי אנחנו שקועים בבעיות שלנו".
שש שנים חלפו מאז אסון הכרמל שבמהלכו 44 בני אדם נהרגו. אלעד ריבן היה בסך הכל בן 16 כשנהרג לאחר שיחד עם רס"ל דני חייט ורב-כבאי אורי סמנדייב ניסו להציל את 38 נוסעי אוטובוס הסוהרים (אסון אוטובוס הסוהרים בו נספו 44 בני אדם, 38 באוטובוס ושישה שניסו להציל את נוסעיו, ע"ל). שלושתם קיבלו את "עיטור הגבורה של שירותי כבאות והצלה". בר אשכנזי ושגיא פלד, שהיוו יחד עם אלעד שלישייה בלתי נפרדת, היום כבר בני 22. הם משרתים בקבע בצה"ל בעוד אלעד נשאר נער שכל החיים לפניו. בשיחה גלויה הם מספרים על הקושי להמשיך בתחנות החיים בלי החבר הטוב שהיו רגילים לחלוק איתו הכל.
"הכרנו בכיתה ו', אלעד עבר לבית הספר שאני למדתי בו. מכיתה ו' היינו החברים הכי טובים כשבכיתה ז' עלינו לחטיבה ואז גם שגיא הצטרף. היינו שלישיה ועשינו הכל יחד", נזכר אשכנזי. "היינו נפגשים כל הזמן, מטיילים, יוצאים בערב ביחד. לכיבוי אש רק אלעד הלך, הייתה לו תשוקה מטורפת לזה והוא המשיך את ההתנדבות שלו מעבר לכיתה י' ועשה הרבה יותר משמרות ממה שהוא היה חייב".
את אותו היום, השני בדצמבר 2010, היום הראשון לשריפה בכרמל, הם זוכרים היטב. "היינו בשיעור לשון, ישבתי ליד אלעד והוא אמר שיש לו טלפון ממכבי האש", נזכר פלד. "זה היה חשוב לו, הוא תמיד היה להוט בנושא והוא יצא החוצה לדבר בשירותים. עדיין לא ידענו שום דבר על השריפה. יצאנו החוצה ומפה לשם התחילו לבוא הרבה חברים והוא נעלם. אחרי שעה-שעתיים ראינו ענן עשן, משהו מטורף".
"לא הייתה תחושה מסוכנת או משהו כזה", מציין אשכנזי. "גם באותו היום כשהוא הלך, לא היה איזשהו פחד. הוא יצא באמצע שיעור אחרי שכנראה קיבל שיחה מאחד הכבאים שהכיר. צחקנו כי הוא אף פעם לא ביקש לצאת באמצע שיעור. הוא חזר לכיתה ואמר שיש שריפה ענקית, יצאנו להפסקה והוא פשוט נעלם. הוא לא אמר יאללה חבר'ה אני הולך, אלא נעלם בשקט שלו".
"אמרנו החבר'ה איזה מטורף זה שאלעד הלך לכבות את זה. ההרגשה הייתה שזה יהיה מגניב לחזור לבית הספר כמו גיבור", פלד מוסיף. כששני חברים נוספים מהשכבה שהתנדבו בצופי האש חזרו לביתם בשעות הערב, החברים החלו להיות מודאגים. "חשבתי כל הזמן שלאלעד יהיה סיפור", מסביר פלד. "ניסינו להתקשר אליו אבל לא נפל האסימון, אתה דואג אבל לא מאמין. התחלנו להתקשר אחד לשני והתקשרנו לאמא של אלעד. יום אחרי זה כינסו את כולנו בשישי בבוקר בבית הספר ואז הייתה אווירה שחורה. זה כבר לא היה 'איזה מגניב שאלעד יחזור'. הבנו שמשהו קורה".
"די בסמוך למה שקרה עם האוטובוס קיבלתי טלפון ממישהו בכיתה ששאל אם אלעד דיבר איתי ואמרתי שלא ושאלתי למה שהוא ידבר איתי. הוא אמר שהיה אוטובוס שהתהפך ושיש הרבה הרוגים. זה לא הדאיג אותי יותר מידי אבל התחלתי לעשות טלפונים ופתאום שמתי לב שעברו מאז שהוא יצא שלוש שעות", משחזר אשכנזי. "התקשרתי אליו והוא לא ענה והתקשרתי לאמא שלו, היא אמרה שהיא בלחץ אז התחלתי לדאוג כי הוא היה אדם אחראי שזוכר להתקשר לאמא שלו ודואג להרגיע. אמרתי שאין סיכוי שהוא שכח להגיד אז או שנהרס לו הפלאפון, או שנפצע או שקרה משהו. כל שעה שעברה זה נהיה יותר ויותר מדאיג. צביה (אמא של אלעד, ע"ל) התחילה לנסוע לבתי חולים ואני התקשרתי לכל בתי החולים, תחנות רדיו, עירייה, כיבוי אש, חיפשתי את השם שלו ובחלק מהמקומות אמרו לי שיודעים שלא מוצאים אותו ומחפשים אותו".
פלד מוסיף: "המצב לא היה ברור, כל אחד המציא לעצמו סיפורים עד שבשישי בבוקר כשכולנו הגענו לבית הספר, המנהל הטיל פצצה ואמר שאלעד היה גיבור וכנראה שהוא לא יחזור. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר את זה וכולם בכו".
"הוא אמר שיש גופה ושצריך לעשות בדיקות DNA, כי עוד לא יודעים בוודאות ושייקח עוד כמה שעות עד שיידעו אם זה הוא או לא. זה היה מאוד קשה, עוד לא הייתה תשובה סופית אז כל מיני חבר'ה ניסו לעודד אבל היה לנו ברור שזה הסוף. בערב נפגשנו בבית של המחנכת ובסביבות עשר בלילה הגיע הטלפון ואמרו שזה הוא", מספר אשכנזי.
"לפעמים הייתי מתעצבן עליו כי הוא היה עוזר לכל מי שבכיתה בשיעורים", אומר אשכנזי. "יש חבר'ה שלפעמים פשוט לא כתבו כלום בכיתה ואז היו מבקשים ממנו שישלח את המחברת שלו. הוא היה עוזר לכל אחד גם אם לפעמים לא רצה. אמרתי לו 'די, אתה לא יכול לעזור תמיד, הם נהיים תלויים בך'. הוא אמר שאם הם צריכים עזרה הוא יעזור להם. הרבה פעמים הוא היה מגשר בין החבר'ה שהיו מאוד מתקשים חברתית וגם בלימודים, מדבר איתם ונחמד איתם וסבלני אליהם כמו שלא ראיתי".
התרעות פיקוד העורף