נפגשנו בבית קפה בנמל תל אביב, כשברקע גלי הים המתנפצים, ימים אחדים לפני הטקס לציון 49 שנה להיעלמות דקר ב-26.1. בשביל זבו זוהי התפאורה המושלמת לספר את סיפורו האישי, שכמעט נגדע יחד עם עשרות חבריו שירדו למצולות - אילולא צירוף נסיבות גורלי, שהוביל לכך שברגע האחרון הוא הועבר, יחד עם ארבעה אנשי צוות נוספים, לשרת בצוללת אחרת, אח"י דולפין. זבו, שעבורו מדובר היה גם בשדרוג מקצועי, לא שיער שהמעבר לדולפין גם יציל את חייו מגורל אכזר ומסתורי.
כיום, ממרומי גיל 73, הוא מסתובב ברחבי הארץ ומעביר הרצאות בנושא אח"י דקר: כיצד הייתה בנויה הצוללת? איך נראו החיים על גבי הסיפון? ומה קרה, לדעתו, באותה הפלגה ארורה? הוא גרוש, אב לשני בנים וסב לנכד. עד לפני עשר שנים היה חיפאי בכל רמ"ח איבריו. מאז עקר לתל אביב, והתיישב עם חברתו לחיים בדירה ברחוב גורדון, ליד הים ("אני מאוד נהנה מהעיר תל אביב", הוא מעיר, "לאנשים בגילי אין מקום יותר טוב מזה בכל העולם").
זבו נולד בכפר יהושע שבעמק יזרעאל, ומהר מאוד גילה את משיכתו לים הגדול. בתיכון למד בבית הספר לקציני ים עכו, ומיד לאחר מכן התנדב לקורס חובלים היוקרתי. במשך עשר שנים שירת ביחידת הצוללות, אז גם אירע אסון הדקר, ובמקביל למד הנדסת מכונות בטכניון. השנים חלפו, והוא עלה בדרגות, עד שהחל לפקד על בסיס בצ"ת בחיפה, בדרגת אל"מ.
"אחרי שהשתחררתי מקבע, בגיל 46, הייתי מנהל בכל מיני חברות: ברשות הנמלים, במלונות 'מוריה', במינהל הספנות. בסוף הקמתי חברה משלי לבטיחות הנדסית, 'זבו מהנדסים', ולפני שנתיים, בגיל 71, יצאתי לגמלאות בפעם השנייה ומאז אני פנסיונר", הוא מעיד על עצמו. אף על פי שקשה לומר שהוא מנצל את הפנסיה כדי לנוח. מאז ש"פרש סופית", משמש זבו חבר בהנהלת בית הלוחם, בהנהלת עמותת חיל הים, בעמותת הצוללנים דולפין, וכאמור, הוא הולך להיכן שמזמינים אותו ומעביר את הרצאתו על אח"י דקר, בין שבפני תלמידי בית ספר, בין שבפני חברי מועדוני גמלאים ובין שבמסגרת האירועים של גלריה "חלל" שבגן העיר ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
"ההרצאות נותנות לי תחושה של סגירת מעגל", הוא מסביר, "זה התחיל מזה שחברים אמרו לי: 'זבו, אתה חייב ללכת להרצות, שאנשים יידעו מה זו הדקר הזו בכלל'. יש היום הרבה צעירים שבכלל לא מודעים לסיפור. וכיוון שאני חושב שצריך לשמור את השם 'דקר' לנצח נצחים, אני מגיע לכל המקומות האלו ומרצה".
זבו מבקש להחזיר אותנו לשנת 1965, כארבע שנים לפני היעלמותה של אח"י דקר. "באותה שנה מדינת ישראל חתמה על הסכם עם הבריטים לרכישת שתי צוללות מדגם T: 'טרפין' ו'טוטם', ששמותיהן הוחלפו עם העברתן לחיל הים ל'לווייתן' ו'דקר'. עוד קודם, לפני העברת הדקר לצה"ל, לקחו אותה כמו שהיא, והכניסו אותה למספנות פורטסמות שבדרום בריטניה לשיפוץ כללי ולכל מיני שינויים ותוספות, לבקשת הראש היהודי.
"מרגע שהצוללת נכנסה למספנות, נסע לשם צוות טכני של חיל הים על מנת ללוות את השיפוץ. לאט-לאט, הדקר אוישה באנשי צוות ישראלים, בהתאם להתקדמות השיפוץ, עד שבשלב מסוים שלחו גם אותי. הייתי אז סגן צעיר, ושובצתי לתפקיד סגן קצין המכונות של הצוללת".
"כשנגמר הטקס לקחנו את הצוללת צפונה, לסקוטלנד, שם יש הרבה 'לוכים', חלקם אגמים וחלקם פיורדים, שזו לשון ארוכה של מים שנכנסת ליבשה. אחד הפיורדים שייך לצי הבריטי, שבו מתאמנות רק צוללות. בעומק המים התקין הצי המון מכשירים תת-ימיים, ובעצם המקום יועד לכך שנוכל ללמוד להפעיל צוללת, ללמוד להילחם עם צוללת, וכדי לערוך בדיקות מעשיות של כל המכלולים והמערכות - בהתחלה על השטח, אחר כך במים רדודים ולבסוף במים עמוקים. כל התהליך הזה נמשך שמונה שבועות, שבסופם יצאנו בדרכנו חזרה, כל אנשי הדקר, בחזרה לפורטסמות".
זבו עוצר לרגע, וממהר להוסיף: "אם אתה כבר כותב, חייבים לציין את השמות של האנשים שירדו יחד איתי באותו היום מסיפון הדקר: המכונאי ישראל רוזן, החשמלאי כרמל אברהם, הסונריסט מאיר טל, והחייל בילר ג'אן, שלימים עברת את שמו ליהושע שורש, שהיה אחראי על המכ"ם. חמשתנו, יחד עם הצוות שנשלח מהארץ לדולפין, הפכנו לצוות אח"י דולפין ואותה השטנו כל הדרך לארץ, ובגלל שהצוללת עדיין לא הייתה מוכנה, המסע כולו עבר על פני המים".
"רק שתבין, בצוללת, כשנכנסים, יש היררכיה ברורה וחד-משמעית. יודעים בדיוק מי נותן הוראה, מי מקבל, מי מבצע. ברגע שיוצאים, כולם חברים, בגובה העיניים, אין דרגות ואין תפקידים. ולכן גם המכה של לאבד את הקשר עם כולם בבת אחת הייתה כל כך קשה. כי לפני שאלה צוללנים שמשרתים לצדך, אלה חברים אישיים שאתה מכיר באופן אינטימי, אחרי שהייה משותפת בירכתי צוללת סגורה".
"והייתה גם פעם נוספת שהכל נפתח והוצף. בשנת 1999, אחרי שמצאו את הדקר בקרקעית הים, מדינת ישראל עשתה לטעמי מחווה אדירה למשפחות שאיבדו שם את יקיריהן - שכרה אונייה של מנו ספנות ולקחה את כל המשפחות לאזור שבו היא נמצאה, במחצית הדרך שבין כרתים לחיפה. לקחו גם את הרביעייה שלנו, בלי בילר שלא יכול היה להצטרף, ופתאום תוך כדי ההפלגה יצא שחלק מהמשפחות, בעיקר אחים ואחיות, 'גילו' אותנו, הניצולים".
זבו מיטיב לספר את הסיפור מסביב: כיצד הצטרף לצוללת, כיצד הוחלף בדקה ה-90 באיש צוות נוסף והועבר לסיפון הדולפין, כיצד התנהלו החיפושים מרגע שנודע שדקר נעלמה. כעת, אחרי שסיפור המסגרת סופר, הוא מגיע לעצב החשוף: זיכרונותיו האישיים מהתקופה בסיפון.
"היינו יחד בהרכב מלא שמונה שבועות בסקוטלנד. כמעט 70 אנשי צוות, שאת חלקם הכרתי עוד מתקופת קורס החובלים וקורס הקצינים, ולחלקם התוודעתי במקום. היינו יוצאים ביום שני בבוקר עם הדקר, צוללים, יורים טורפדו, מתאמנים, בודקים מערכות וחוזרים לקרקעית לקראת שישי בערב. סוף השבוע היה מיועד לניקוי הצוללת ולתיקון דברים אם התקלקלו, וחוזר חלילה. הייתה תוכנית מאורגנת, מסודרת, של אימונים ובדיקות שהלכה מהקל אל הקשה. גולת הכותרת הייתה שאחרי שמונת השבועות האלו עשו לנו בחינה, שהתחלקה לשניים: אחת לצוללת עצמה, שהתקיימה בים הפתוח בין סקוטלנד לאירלנד, שבה התאמנו על צליחת כוחות של הצי הבריטי בלי שיגלו אותנו, ובחלק השני הגיע צוות של הצי ובחן אותנו בהכרת הצוללת על בוריה.
"גם היום, כמעט 50 שנה אחרי, אני יכול להגיד בוודאות שכשהדקר סיימה את האימונים שלה בסקוטלנד היא הייתה במצב מעולה, והצוות ידע להפעיל אותה בצורה מעולה. את כל זה אני זוקף לזכותו של מפקד הצוות, יענקל'ה רענן, שהיה לטעמי מפקד אדיר, ואני אומר את זה בלשון המעטה. יענקל'ה היה אדם חכם, מפקד שידע להאציל מסמכויותיו לקציניו, לנגדיו ולחייליו על מנת שהצוללת תתפקד בצורה יוצאת מהכלל, והערצתי אותו על כך. הוא היה בן 34, בדרגת רס"ן. אני הייתי צעיר ממנו בעשר שנים וראיתי בו דמות סמכותית, אפילו הורית. עד היום מפקד צוללת זו אוטוריטה, ולא הייתה אוטוריטה יותר גדולה מיענקל'ה רענן".
"שבת אחת שמענו שחיים טופול מציג בלונדון את 'כנר על הגג', אבל שכל הכרטיסים לחצי השנה הקרובה נמכרו. כיוון שאנחנו קודם כל ישראלים, הצלחנו להגיע אליו בדיוק כשהוא ישב עם מעריצים, ואמרנו לו: 'שמע, אנחנו קבוצה של צוללנים בפורטסמות ומאוד היינו רוצים לצפות במחזמר, אפילו שאנחנו יודעים שהכל מכור'. אפילו הזמנו אותו לבקר במספנה. טופול כנראה התלהב מהמחווה, כי שבוע אחרי כבר חיכו לנו כרטיסים בקופות".
למרות המוכנות הגבוהה שאתה מתאר, הצוללת נעלמה, אנשי הצוות נספו ושרידיה אותרו רק אחרי 30 שנה. "ועד היום לא יודעים להגיד למה זה קרה. ברבות השנים היו הרבה פרסומים ושמועות מרושעות על בעיה מבנית, על תקלה טכנית, על התנגשות בלב ים, אבל כל התרחישים נבדקו ונשללו על הסף.
"אחרי שנכנסנו עם הדולפין לארץ המשכתי לשרת בשייטת הצוללות. בזמנו הוקמו שתי ועדות חקירה, אחת פנים-חילית ואחת שמונתה על ידי הרמטכ"ל, שבראשה הועמד האלוף טליק (ישראל טל). בשני המקרים שאלו אותי כל מיני שאלות ועניתי למיטב הבנתי וידיעתי. טליק עצמו הפליג איתנו על הצוללת לווייתן, והראיתי לו על גבי הצוללת בדיוק מה עשיתי בדקר. הוא היה אדם מאוד רציני, איש טכני שקלט את הצוללת מיידית.
"בשלב מסוים התחילו לחפש אחר השרידים, אבל חיפשו במקומות הלא נכונים, ורק אחרי 30 שנה מדינת ישראל שכרה חברה אמריקאית שהביאה את הציוד הנכון עם הידע הנכון, ומצאו את הדקר על הנתיב, בעומק של שלושה ק"מ, קצת מזרחה מהאי כרתים, די קרוב למקום שממנו היא שידרה את המברק האחרון שלה".
התרעות פיקוד העורף