יעקב סיפרה כי המשפחה לא היתה בנתניה בעת הרצח. "אני, בעלי והילדה היינו באילת. התכוונו לחזור הביתה ביום שלישי, וביום שני בלילה, ב-00:30. שאלו אותנו אם אנחנו יכולים לחזור הביתה. "הרגשתי תחושה של אמא, תחושת בטן שמשהו לא טוב קרה. לא שמעתי כלום, אף גורם לא התקשר לא עדכן. לא משפחה לא חברים לא משטרה, לא בית חולים אף אחד".
לדברי יעקב, "רצינו לראות אותו ואמרו לנו שכבר העבירו את הגופה לאבו כביר (במכון לרפואה משפטית). לשם לוקחים כשעושים נתיחה ואנחנו משפחה דתית, לא רצינו נתיחה. התקשרתי בדרך כדי לעצור את הנתיחה הזאת ואז הם אמרו שאין צורך להגיע. בגלל שהמשטרה דורשת נתיחה, צריך לגשת למשטרת נתניה ולהגיש בקשה לבית המשפט. עשינו פרסה ונסענו למשטרה. הצלחנו דרך רבנים לגרום שיעשו רק נתיחה חלקית רק של הפגיעה של הכדורים לא של כל הגוף".
יעקב אמרה כי לא שמעה את דבריו של אביו של אביב בוארון, הנרצח השני באירוע, שאמר שהוא רוצתה לסגור חשבון עם הרוצח. "לא שמעתי את האמירה. אני לא רוצה לסגור חשבון עם אף אחד. החשבון שלי זה מלמעלה השם עושה איתי חשבון".
לדברי יהודית, אף גורם משטרתי לא בא ועדכן את המשפחה או הודיע לה מה קורה. "הבן שלי הוא עריק מהצבא, אבל אף גורם צבאי לא הגיע לנחם אותנו, להנציח אותו, להגיד מילה טובה. למה? כי הוא עריק מהצבא?".
על נסיבות עריקותו סיפרה: "רון רצה להתגייס לגבעתי, להיות לוחם. כל החברים שלו לוחמים. היתה לו מוטיבציה מאוד גדולה. יומיים לפני הגיוס הוא קיבל שיגדון, ולמרות זאת הוא נלחם בבקו"ם. הוא לא פינה את הבקו"ם עד שהוא קיבל תומך לחימה. הוא עבר את הקורס בבאר שבע ולאחר מכן הציבו אותו בגבול בצפון והיה אמור להמשיך עוד קורס וחיכה עד שהוא נשבר וזהו".
התרעות פיקוד העורף