"אני ראיתי אותם ליד התור": תמונות מהפלנטה האחרת

באחד הלילות של שנת 1939 קרבה ספינה לחופי כפר ויתקין. כנראה קראו לה "צ'פו קטינא", ונראה שזה היה בערב חג. בין האנשים שהורדו מהספינה העלובה, שהיטלטלה כנראה שבועות וחודשים בלב ים, היה בחור כבן 20. הוא עלה על הספינה במקום אחיו הבכור משה, שהעדיף לסיים את לימודי התואר בספרות ונתן לו את הסרטיפיקט שלו. "אני אגיע אחריך", אמר לו. הוא לא הגיע. לא הוא ולא פייגה, אחותו התאומה של הבחור, ולא הוריו ולא שאר אחיו ואחיותיו, שחלקם כבר היו נשואים. לא הבעלים שלהן ולא נשותיהם ולא הילדים שלהם. כולם הושמדו. חיה הייתה האחות היחידה ששרדה כדי לספר.

ברמת גן, שאליה הגיע הצעיר למחרת, מצאה אותו אלינה, אחותו הגדולה, משוטט ברחובות כשהוא מחפש את כתובתה. היא הכניסה אותו לאמבטיה וקרצפה את גופו במשך שעה ארוכה. הסחבות שהיו דבוקות לגופו הושלכו לפח. איתן הושלך בעצם הכל. באמבטיה ההיא הכל נשטף וקורצף וכאילו נמחה ונשכח, ומאז כמעט שלא דובר בו עוד. הבחור הצעיר הזה היה אבא שלי.

(יצחק קצנלסון)

הוא היה מורה ומחנך שהספיק לערוך שני ביקורים קצרים בארץ, לכתוב את "מה יפים הלילות בכנען/ צוננים המה ובהירים" ואת "גילו, הגלילים גיבורי החיל/ הגליל הגליל, אך אתה גלילי". שני שירים שנמנים עם נכסי צאן ברזל של שירי ארץ ישראל. הוא שב לפולניה אל תלמידיו ואל אשתו חנה, ואל שלושת בניו בנימין, בן ציון וצבי. יחד עם יותר מחמשת אלפים יהודים הם הובלו ברכבת לטרבלינקה. הוא הצליח להתגנב משם אל הגטו ולחזק את ידי חברי המחתרת הלוחמים. "העם היהודי חיה יחיה", אמר להם, "גם עם הרוג אפשר עוד להציל". יצחק קצנלסון לא ניצל.

(יאנוש קורצ'אק)

הוא היה רופא. הוא היה מחנך. הוא היה סופר. ספרו "המלך מתיא הראשון" הוא סיפורו של נסיך בן עשר שמתייתם בגיל זה מאביו המלך ויורש את כיסאו. אבל עוד לפני שהילד מתיא יגלה כמה קשה למלוך, הוא יחווה את צער הפרידה מהאב. זה הכאב שאינו מבחין בין נסיך לנער אביון.

(תרגום: אורי אורלב)

הדמעות מלוחות, הוא נהג לומר. מי שמבין את זה יכול לחנך ילדים. מי שלא מבין, לא יכול לחנך אותם. אבל יאנוש קורצ'אק ייזכר תמיד כאיש שהקים וניהל את בית היתומים בוורשה. האיש שסירב לנטוש את ילדיו ולהציל את עצמו. האיש שצעד בראש מורם והוביל אותם לכיכר המוות, ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה. הילדים צעדו ברביעיות, סיפר מי שצפה במחזה האימה הזה, הם נשאו את דגלו של המלך מתיא הראשון. כל ילד נשא עמו צעצוע או ספר אהוב. אחד הנערים שהלך בראש ניגן בכינור.

קורצ'אק הלך בראש התהלוכה הטרגית הזאת. את הילד הצעיר ביותר החזיק בזרועותיו, ואחז בידו של פעוט אחר. הדרך מבית היתומים לכיכר המוות הייתה ארוכה. היא נמשכה ארבע שעות. הילדים היו לבושים במיטב בגדיהם, במדי ג'ינס כחולים.

(ק. צטניק)

אל הספר "בית הבובות", שכתב מישהו בעל השם המוזר ק. צטניק (יחיאל די־נור), נשאבתי כשהייתי נער. לפתע פתאום לבשו השישה מיליון פנים ושמות. השואה לא הייתה רק טרגדיה לאומית. היא הייתה אנשים, נשים, ילדים, משפחות. מילים כמו "קצטניק", "מוזלמן" ו"קרמטוריום" כבר לא היו שמות קוד בלעדיים שידועים רק לאלה שבאו משם. לאט־לאט נחשפתי לזעזוע, לאימה, לכאב ולזוועה הלא אנושית של "הפלנטה האחרת", כלשונו של ק. צטניק.

"הם הלכו ממני תמיד, הלכו ממני, נפרדו ממני. ובמבט עינינו הייתה השבועה הזאת. קרוב לשנתיים ימים הלכו ממני, ותמיד השאירו אותי אחריהם. אני רואה אותם. הם מסתכלים בי, אני רואה אותם. אני ראיתי אותם ליד התור".

ההתמוטטות שלו על דוכן העדים במשפט אייכמן חשפה בפני רבים את מה שלא דיברו עליו בבתים שלנו. התחילו לספר ולדבר. אומנם לא את הכל, ולא אצל כולם. אבל משהו בכל זאת השתחרר. יכולתי להבין למה אבא שלי משתדל לא לרכוש שום דבר מתוצרת גרמניה. הוא לא היה צריך להסביר לי. עכשיו כבר הבנתי מבלי שאצטרך לשאול אותו.

(ק. צטניק)

בארנקו נשא אבי רק תמונה אחת. את זו של אחותו התאומה.

פעם באתי אליו וסיפרתי לו בשמחה שהתבקשתי להצטרף לנסיעה לפולניה. הוא תקע בי מין מבט כזה שכמותו לא הכרתי ורק אמר: אל תיסע לשם. לא נסעתי, אבל נסעתי בפעם אחרת, כשהוא כבר לא יכול היה לבקש ממני לא לנסוע.

ואלה שמות דודי ודודותי, אחיותיו ואחיו וגיסותיו וגיסיו של אבא שלי שלא זכיתי להכיר: משה וזלדה אשתו, פאדל והרשל בעלה, רבקה ואלי בעלה, פייגה (אחותו התאומה) וגרישה בעלה, ולולה וחוה (תאומים נוספים) ובלה, האחות הקטנה.

אגב, לא מאבא שלי קיבלתי את השמות.

(יעקב שטיינברג. מיידיש: אבי קורן)