בינתיים, ההתרגשות של עמיר עצומה. “בגיל מסוים אתה כבר אומר: מה יש לי להסתיר, מה יש לי להפסיד”, הוא אומר כעת. “אני רוצה לומר לכל העולם ולכל מי שמתבכיינים היום: ‘התחלתי איתכם. לא היה לי יותר מכם’. הדור השלישי עדיין נמצא ב’אכלו לי שתו לי’ ומקלל את כל האשכנזים. לא סתם, כל האשכנזים שמתו כבר. הרי מי מאיתנו שלקח את גורלו בידו - הצליח במדינה. אי אפשר להכחיש את זה”.
המסר של עמיר נוקב, בלי פשרות ובלי ויתורים: “אנחנו, אנשי העלייה ההמונית של ראשית שנות ה־50 - מיליון איש מארצות ערב, מרומניה, מבולגריה ומפרס - באנו הנה להיות ישראלים. לא באנו הנה להיות מזרחיים ולא באנו הנה להיות מזרח־אירופיים או להתחלק לשבטים. באנו הנה להיות עם אחד בעל תרבות משותפת”.
אלא שכמו ב”מעשה העז” של ש”י עגנון, האב נשאר מאחור, בגלות, והבן, המסמל את הציונות, החילון וההשכלה, שחט את העז, משל לרצח האב שעשה אותו דור. “לו הפעולה הזאת הייתה מלווה בתהליך חינוכי, הסברתי, בהשקעה אמיתית בנוער ובמבוגרים, היא הייתה מצליחה במידת מה”, אומר עמיר כעת. “אבל היא הייתה בכפייה. הבעיה עם יהודים שבאו מארצות ערב היא שהם באו מתרבות ערבית. היא הייתה תרבות נמוכה וירודה בעיניהם ובעיני אירופה מההתחלה. הקולוניאליסטים האירופים הסתכלו על הערבים ועל תרבותם מלמעלה למטה. אנחנו, היהודים, חלק מהדבר הזה. התרבות הזאת גם הובסה ב־1948. אתה צריך הוכחה שהיא תרבות לא מתקדמת, לא חזקה, לא שורדת? באה המלחמה, וניצחנו חמש מדינות ואת הפלסטינים שהיו פה. תרבות ישראלית מתהווה ניצחה את כל התרבויות הערביות הישנות. הם רצו לשנות אותנו באינסטנט פודינג. הם רצו לעשות כור היתוך. לקחו סיר לחץ גדול, זרקו בתוכו הכל וחיכו שייצא חמין”.
עמיר (79) נולד בבגדד שבעיראק ועלה ארצה לפני שמלאו לו 13. ב־1984 נבחר לכהן כמנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית והמשיך בתפקידו כ־20 שנה. הוא פעל שנים רבות למען צמצום הפערים בחברה הישראלית - טיפול בנוער ובמשפחות במצוקה, מתן ביטוי לתרבותם של יהודי ארצות ערב והנהגת לימודי ההיסטוריה שלהם בבתי הספר. ספריו של עמיר, בהם "תרנגול כפרות", "מפריח היונים", "אהבת שאול", "יסמין" ו"מה שנשאר" היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות.
מאז היוודע דבר הבשורה על כך שנבחר להדליק משואה, ההדים סביב עמיר עצומים. הטלפון לא מפסיק לצלצל. החל בנשיא, בנבחרי ציבור ואזרחים שמחים וכלה בבכירי צה”ל. וכך זה הלך, כשצלצל הטלפון, ועל הקו היה מנהל הוועדה ובפיו הבשורה. “אמרתי לו: זה צריך לעבור ועדת שרים”, מספר עמיר. “זה יעבור? אני והממשלה הזאת לא מאותו הכפר. אני שמאל, הממשלה ימין. הוא אמר לי שהשרה מירי רגב, שעומדת בראש ועדת השרים, מאוד בעדי. לא בישרתי לאיש וחיכיתי עד שיופיע בעיתונות, מתוך אותו חשש שמישהו בוועדת השרים יגיד: מבין כולם בחרתם את האיש הזה, שמבקר על ימין ועל שמאל את הממשלה ואת ראש הממשלה? תראי איזו מידה של סקפטיות יש בי”.
עמיר לא ממהר לשום מקום. על הקצב התזזיתי שבו מתנהל העולם כיום הוא מביט מהצד ברתיעה. “צריך לשרוד, לחיות הרבה, לא להאיץ, והכל בא”, הוא אומר. “זו עבודה קשה כל החיים. אדם בונה את עצמו שכבה על שכבה על שכבה. התהליך של הבנייה והעשייה שלו, הסך הכל, נותן לנו בגיל מתקדם את התמונה של מיהו ומה הוא עשה. הדור שלנו גדל על עמל ויזע, שלב אחר שלב, אבן אחר אבן. לא גדלנו כדי לעשות מכה. היום רוצים את הכל צ’יק צ’ק. לפי דעתי, אין לזה טעם. פעם יצאנו עם בחורה. היציאה עם בחורה הייתה חג. אם נגעת באצבע שלה או התחככת בה, זה כאילו נגעת בשמים. היום בגיל 13־14 הולכים למיטה. אם את שואלת אותי, אני מעדיף את הימים ההם. למדנו לקבל את הדברים לא בבת אחת. להשקיע בהם, דבר אחר דבר.
“העולם השתנה ולקח לנו את זמן הנרגילה”, הוא אומר. “כשאתה מעשן נרגילה, אתה מוכרח לשקוע בה. אתה יונק אותה לאט־לאט, שומע את בעבוע המים ונכנס לאיזו נירוונה. נרגילה אתה לא יכול לעשן כמו סיגריה. זמן נרגילה הוא הזמן הערבי. זמן המתנה. העולם המערבי עובד על סטופר כי הפילוסופיה שלו היא ‘זמן הוא כסף’. זה מכניס ללחץ אימים, שאם אתה מבזבז זמן, אתה מפסיד כסף. זו רעה חולה”.
עבור עמיר המפגש עם ירושלים היה אהבה ממבט ראשון. הוא הגיע אליה ב־1952, כשהיה בן 15, ונשאר בה עד היום. שניים מבין שלושת ילדיו עזבו את העיר בעקבות הפרנסה. “התאהבתי קודם כל במזג האוויר”, הוא מספר. “רוח הערב הנקייה, הרעננה, שנוסכת בך חיים חדשים. אהבתי גם את האינטימיות. היא הייתה עיר קטנה. הסתובבת במשולש הירושלמי – קינג ג’ורג’, יפו ובן יהודה - וראית שלושה רבעים מהעיר. היה נעים לחבק ולאהוב אותה, להרגיש בה בבית. היום זה לבירינת אחד גדול מהר הצופים ומטה. כמו האוניברסיטה בהר הצופים, שהיא סמל למקום שאי אפשר להתמצא בו, זה הלבירינת העכשווי”.
מצד אחד העיר מתאפיינת באשכול סוציו־אקונומי נמוך במיוחד, ומצד שני ראש העיר מדליק משואה על תרומתו לפיתוח העיר.
“זו מדינה של חגיגות ויחסי ציבור. שרי ממשלה שוכרים זמן מסך כדי לעשות יחסי ציבור. אתה שואל שר על משהו, והוא פותח בנאום אוטוסטרדה על ההישגים שלו. ירושלים היא קודם כל עיר שלא אוחדה לה יחדיו. אף פעם לא אוחדה לה, בוודאי לא לנצח נצחים. שתי ערים נפרדות, לפחות אחת עוינת, אבל יכול להיות שגם השנייה עוינת. עיר עם המון בעיות”.
התרעות פיקוד העורף