חשיפתם בדצמבר האחרון של כ־200 אלף מסמכים חסויים הקשורים בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן, בידי ארכיון המדינה, הייתה צעד היסטורי בפרשה שהיא פצע מדמם בחברה הישראלית. אלא שהפעילים הנאבקים זה שנים לחשיפת הפרשה יודעים שזהו רק צעד ראשון בדרך להכרתה של המדינה ובהמשך לכך לפתיחתם של תיקי האימוץ בפרשה.
“חשיפת המסמכים הייתה צעד חשוב והכרחי אך לחלוטין בלתי מספיק”, אומר כעת שלומי חתוכה, יו”ר עמותת עמרם, שהחזירה את הפרשה לשיח הציבורי ונאבקת כעת לקבלת הכרה ציבורית בפרשה. “דרושה הכרה של המדינה באחריותה לחטיפת הילדים. ההכרה תאפשר, בין השאר, להפוך חלק גדול מתיקי האימוץ לתיקי חטיפה ולפתוח אותם. להערכתי, מדובר על 1,000 תיקים בארץ ועל כ־4,500 תיקים בחו”ל”. כיצד ידעו להבדיל בין תיקי אימוץ לגיטימיים לבין כאלו שאתם בעמותה חושדים שזויפו?
“ברגע שאין חתימה של האם הביולוגית, אז ברור שיש כאן חשד לזיוף. יש מקרה שנחשף, שבו האם - שלא ידעה קרוא וכתוב - התבקשה לחתום על תיק אימוץ באמצעות טביעת אצבע. ברור שהיא לא ידעה במה מדובר. או שיש מקרים של אמהות שעד היום לא יודעות קרוא וכתוב, אז איך הן יכלו לחתום אז?”
“ברגע שהמדינה מכריזה על אימוץ לא חוקי, אז ניתן להסיר את החיסיון”, מוסיפה נעמה קטיעי, ממייסדי עמרם, “אבל גם אז לא נמצא את כל התשובות. כדי להקיף את כל הפרשה יש לעבור על כל הרישומים של אותם ילדים שנרשמו ברישום מאוחר כילדים ביולוגיים. באותה תקופה אישה יכולה הייתה ללדת בבית ולהגיע רק לאחר כמה חודשים לאחד ממוקדי הרישום ולהצהיר על הילד הביולוגי שלה, מה שהיה מקנה לו תעודת זהות. צריך לערוך בדיקת די.אן.איי לכל אותם ילדים שנרשמו בזמנו ברישום מאוחר ולבדוק שהם אכן הילדים הביולוגיים של הוריהם”.
סיפורו של יוסף צמח, בן 78 מקיבוץ געתון, הוא אחד מאותם מאות סיפורים שעשויים להגיע לסגירת מעגל אם יוסרו החסיונות מעל תיקי האימוץ והרישומים המאוחרים. צמח עלה עם משפחתו למעברת פרדס חנה מעיראק ב־1951, והוא בן 12. מים רותחים שנשפכו על אוזנו של אחיו הקטן חזום בן החמש ויצרו מוגלה - הובילו את אביו לקחתו לבית החולים רמב”ם. הילד הושאר לטיפול, ובמשך שלושה שבועות אביו בא לבקרו, עד שבאחד הביקורים הודיעו לו שהילד מת. “אבי שאל: היכן הקבר? השיבו לו: ‘באיזה אזור בחיפה’”, מספר צמח. “אבא הלך למקום שסימנו לו, אבל לא מצא דבר. הוא חזר למעברה וישבנו שבעה. הייתה אמונה שלמה באנשים. מילה זה מילת קודש. האמנו”.
“התחלתי לחפש אותו ב־2006. בעקבות בקשת הלוואה מהבנק אחת הפקידות הוציאה את השם של אחי, כשהמען האחרון שלו הוא משנת 1962. כלומר, עד שנה זו היה בארץ. לאחר מכן אין שום רישום. ניסיתי בדרך לא דרך לחפש גם בארכיון של רמב”ם וגם בארכיונים של חברה קדישא ולא מצאתי שום רישום. בית הקברות שבו הוא כביכול נקבר בכלל היה סגור משנת 1944”.
“אני רוצה שהמדינה תעזור לי למצוא אותו, שתפתח תיקי אימוץ. בלי זה זה לא שווה כלום. רופא המשפחה אמר לי שמכוויות לא מתים. אין דבר כזה. אני לא מאמין בפרוטוקולים שנפתחו. אני מאמין שבתקופה של עוזי משולם השמידו הרבה מסמכים”.
“אין ספק שהלך לאימוץ. אני חושב שבחו”ל. גם סיפור הניסויים מטריד אותי”.
כזכור, פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מיהדות תימן, בין השנים 1948־1954. ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו בלעדיהם, אולם רבים מההורים וגורמים אחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם.
במהלך השנים מונו שלוש ועדות שונות לחקור את הפרשה: ועדת בהלול־מינקובסקי (1967), ועדת שלגי (1988) וועדת החקירה הממלכתית כהן־קדמי, שהתמנתה בינואר 1995 והגישה דוח מקיף ב־2001. כל הוועדות קבעו כי לא נחטפו ילדים במסגרת הפרשה. עם זאת, ועדת כהן־קדמי הצביעה על עשרות מקרים שבהם לא נמצאו ראיות לכך שהילדים נפטרו, ובנוגע להם היא מעלה אפשרות של "מסירה לאימוץ". כזכור, בשבוע שעבר נחשפו ב”ישראל היום” והוצגו בוועדה המיוחדת בכנסת העוסקת בנושא, בראשות ח”כ נורית קורן, תמונות ועדויות קשות מניסויים רפואיים שבוצעו לכאורה בילדי תימן.
התרעות פיקוד העורף