אלי ויזל העביר יד ברעמתו הנבואית וחפן את סנטרו בכף ידו. "הטמנתי את השעון תחת עץ", אמר לנו, העיתונאים, "איני רוצה שיימצא". כמה ימים לפני שגורש מביתו בסיגט, קבר ויזל, אז בן 16, שעון בחצרו. כעבור 20 שנה, כבוגר אושוויץ ובוכנוואלד, שב לביקור ראשון בסיגט, עייריה ברומניה שבמלחמת העולם השנייה הייתה בשליטת הונגריה. באישון לילה יצא לחצר, חפר, מצא את השעון והשיבו לאדמה.
ייתכן שרצה לגזור על המחוגים החלדת נצח, הקפאת עד של השעה הארורה שבה התהפך עליו עולמו. "לא, איני יכול לומר לכם", שב והדגיש. עד יום מותו - שנה בדיוק חלפה - לא גילה היכן אותו שעון. הראיון שנתן לנו כשנתיים לפני שהסתלק היה מהאחרונים שהרשה לעצמו. סבך "בעיות רפואיות", כלשון מקורביו, מנע ממנו לבוא לסיגט, והוא עלה מולנו בסקייפ מניו יורק. שלא מרצונו וללא ידיעתו, הושלך אז שמו לסאגת בוץ ישראלית: בניסיונו הנואש לבלום את דרכו של רובי ריבלין לבית הנשיא, ניסה ראש הממשלה בנימין נתניהו להריץ את ויזל. "ראש הממשלה הפעיל לחץ כבד", אישר אז ויזל ל"ידיעות אחרונות", "אבל שאני אגיד כן? שאני אהיה נשיא מדינה? נו באמת". לא רק נתניהו כשל בסיפור הזה, גם אני, כעיתונאי. פגישתנו הטרנס־אטלנטית התקיימה כמה ימים לפני שוויזל קיבל הצעה שהיה יכול לסרב לה. במוח התבשלה שאלה כמו: "מה תעשה אם נתניהו - כאולמרט לפניו - יציע לך את הנשיאות?" אבל נרתעתי. בגלל ממלכתיות מטופשת או נימוס מיותר, החלטתי לא לעסוק בפוליטיקה חנוונית ברגע ההיסטורי שלשמו התכנסנו.
במלאת 70 שנה לגירוש, באו מקצוות תבל לסיגט בודדים ששרדו ובני משפחותיהם. לסוף שבוע אחד, שבה העיר באפור להיות יהודית. בבית העלמין, בבית העירייה ובבית הכנסת נאמרו תפילות והונחו זרים. ביוזמת "לימוד FSU" נחנך מתחת לבית ויזל "מרתף השואה": מרכז הנצחה לא רק לנרצחי סיגט, ובהם בני משפחת ויזל, אלא גם לקורבנות מצפון טרנסילבניה כולה. המרתף הזה היה העורף הבטוח של הוויזלים. לקראת החורף נהגו לאחסן בו את כל מצרכי ההישרדות: עצים להסקה, תפוחי אדמה וכרוב כבוש. במלחמה ננטש, ועפר השנים סתם אותו. מייסד "לימוד FSU", חיים צ'סלר, גאל את המרתף מהשכחה כשהבטיח לוויזל להקים בו מוזיאון. "חפרנו במכושים, בידיים, בכל מה שאפשר", סיפר מנהל העבודה אל"מ אלי יצחקי המנוח, גם הוא ניצול מהאזור.
התרעות פיקוד העורף